[פרות קדושות] פרק 27. קיצור תולדות הקונספירציה – פאליווד או ישראבלוף?

2018-02-05

מעהד תמימי למוחמד א־דורה: המושג פאליווד (Pallywood), מורכב מצירוף המילים "פלסטינים" ו"הוליווד", כדי לתאר הטיות פוליטיות בתקשורת, עיוות עובדות, ופעולות ביום וזיוף, הנעשות על ידי פלסטינים במסגרת מלחמתם התעמולתית בישראל. בפרק זה נציג כמה מקרים בולטים לשימוש שעושים מסבירנים ישראלים בטענת ה"פאליווד" כדי להגן על הדימוי הישראלי בכל מחיר. גם על חשבון האמת. נציג כאן כיצד השימוש בתיאוריות קשר על מופעי ביום וזיוף מתוכננים, כביכול, של הפלסטינים, עושה שירות רע במיוחד...

מעהד תמימי למוחמד א־דורה:

המושג פאליווד (Pallywood), מורכב מצירוף המילים "פלסטינים" ו"הוליווד", כדי לתאר הטיות פוליטיות בתקשורת, עיוות עובדות, ופעולות ביום וזיוף, הנעשות על ידי פלסטינים במסגרת מלחמתם התעמולתית בישראל.

בפרק זה נציג כמה מקרים בולטים לשימוש שעושים מסבירנים ישראלים בטענת ה"פאליווד" כדי להגן על הדימוי הישראלי בכל מחיר. גם על חשבון האמת.

נציג כאן כיצד השימוש בתיאוריות קשר על מופעי ביום וזיוף מתוכננים, כביכול, של הפלסטינים, עושה שירות רע במיוחד למאבק בתיאוריות קשר אנטישמיות, בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון.

וגם נבדוק מה בכלל מניע אנשים נורמטיביים, בארץ ובעולם, להפיץ ולהאמין בתיאוריות קשר, משוללות הגיון?

בהמשך הפרק, ראיון עם העיתונאי הצרפתי שרל אנדרלין, שיספר על מה שקרה באמת מאחורי הסרטון בן כמה השניות ששידר על הילד מוחמד א–דורה המפוחד, ואביו הנואש, כשהם מנסים למצוא מחסה מאש תופת שנורית לעברם בצומת נצרים. למחרת השידור פרצה האינתיפאדה השנייה ותמונת הילד ואביו, הפכה לאייקון ולדימוי מכונן תודעה בארץ, בשטחים ובעולם כולו ועוררה את תעשיית תאוריות הקשר.

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):

תמונה ראשית: בחירות לכנסת, הסתדרות הציונים הכלליים, הארכיון-הציוני המרכזי לקריאת התמלול המלא של פרק 27: קיצור תולדות הקונספירציה – פאליווד או ישראבלוף? מעהד תמימי לאחמד א־דורה 5 בפברואר 2018 מאת: יזהר באר

שאלה: מה משותף לעהד תמימי, שנאשמת כי סטרה לקצין צה"ל בכפר נבי־סאלח, לפרשת הרופא העזתי, עז א־דין אבו אל־עיש, שאיבד את 3 בנותיו בהפגזה של טנק צה"לי במבצע "עופרת יצוקה", ולהריגתם של שני תלמידי בית ספר בביתוניא, במאי 2014?

תשובה אפשרית אחת (ולא יחידה): בשלושת המקרים המתועדים הללו השקיעו דוברים ישראליים מאמץ גדול בהכחשת העובדות, בטשטוש הקונטקסט ובשלילת אחריות ישראלית, והאשימו את הצד האחר, הפלסטיני, בזיוף, בשקרים, בביום מתוחכם וביצירת מצגי שווא פאליוודיים. בשלושת המקרים הללו – איך אפשר להגיד את זה בעדינות – המסבירנים שלנו פשוט שיקרו, ויצרו תודעה עובדתית כוזבת. בעידן הפייק ניוז והאמיתות האלטרנטיביות צריבת התודעה לעתים חשובה יותר מהאמת העובדתית.

ואם נכניס את שלושת המקרים הללו לחדר אחד נמצא בו פיל גדול, אם לא ממותה; נגלה שם פרשה מכוננת אחת, שאחריה הכל השתנה – את פרשת הילד מוחמד א־דורה, שנורה למוות בצומת נצרים בדצמבר 2000 – פרשה שהולידה גם את המושג "פאליווד" – פרשה שרישומה ממשיך להשפיע על השיח הציבורי הנוגע למתרחש בשטחים, באופן עמוק יותר ממה שרובנו יודעים.

תזכורת קצרה:

פרשת תמימי 2017 – עהד תמימי וחבריה מהכפר נבי־סאלח, מפגינים כל שבוע נגד תפיסת אדמותיהם ומסירתן להתנחלות נווה צוף הסמוכה. בתקופה שקדמה לתיעוד הסטירה המתוקשרת שהעניקה לקצין צה"ל, קרו כמה דברים לבני משפחתה: מוסטפא תמימי, בן דודה של עהד, נורה בראשו למוות על ידי חייל מחטיבת כפיר ב– 2012. שנה אחר כך נהרג קרוב משפחה אחר, רושדי תמימי, כאשר הפגין בכפר וחייל מילואים ירה בו למרות שהיה לא חמוש. כמה שעות לפני האירוע שבו עאד תועדה סוטרת לקצין צה"ל – בן דוד אחר שלה, מוחמד תמימי, נורה בראשו ע"י חייל צה”ל. איש מהחיילים שירו לא הועמד עד היום לדין, אבל עהד תמימי נעצרה בשל אותה סטירה מתועדת עד לתום ההליכים, בשל הלחץ הציבורי ובגלל החשש כי הנערה הבלונדינית הזועמת, תהפוך לאייקון עולמי, שיזיק להסברה הישראלית. כמו בפרשת א־דורה.

ההתבטאות הבוטה והמוזרה ביותר בפרשה של דובר ישראלי רשמי, והמעניינת, כפי שנראה בהמשך, שייכת ללא ספק לסגן השר ושגרירנו לשעבר בארה"ב, חה"כ מייקל אורן, שהעלה לאחרונה חשד שמשפחת תמימי בכלל אינה אמיתית. היא זיוף.

עהד תמימי – קיימת כבר ב-2012. צילום: אימאג' בנק ואי-אף-פי

פרשת עז אדין אבו אלעיש 2009 – הרופא הסימפטי ודובר העברית מעזה ריגש מאות אלפי ישראלים, שפגשו בו כשפרץ לסלון ביתם, דרך הטלוויזיה, לאחר ששני פגזי טנק שנורו לחלון ביתו הרגו בשוגג שלוש מבנותיו. יש הטוענים כי האירוע הטרגי, ששודר באופן חי בערוץ 10, ב-16 בינואר 2009, באמצעות הכתב שלומי אלדר, קיצר את מבצע "עופרת יצוקה" ודחף לסיומו. מי שעקב מקרוב אחרי הפרשה ואחרי סיקורה התקשורתי יכול היה להבחין איך בהדרגה הולכת ונרקמת מעין תיאורית קשר, שמנסה להסיר מעל ישראל את האחריות לירי על הבית, בין השאר באמצעות פרסומים מטעים בכלי התקשורת על רסיסים שנמצאו, כביכול, בגופה של אחת הנערות ושאינן של נשק צה"לי. אי אפשר היה שלא לזהות את טביעת ידם הגסה של "גורמי ההסברה”. הנה אחד מהם – בידיעה מיום 19 בינואר 2009, שכותרתה "נבדק: האם בנות הרופא נהרגו מגראד", אומר הכתב, רונן ברגמן, בהסתמך על שיחה עם מקור צבאי, כי זה אישר בפניו שהמוטיבציה ל"בדיקה" של הרסיסים, כביכול, שנמצאו או שלא, קשורה ללקח מפרשת מותו של הילד מוחמד א־דורה, שהפך לסמל להתנהגות ברוטאלית של ישראל כלפי הפלסטינים.

ידיעות אחרונות, 19.1.2009מעריב, 5.2.2009

כחודש לאחר התקרית, אחרי שגורם ניטרלי (פרופ' רפי ולדן), אסף רסיסים מהבית שנפגע, נאלץ צה"ל לאשר, שאכן היה אלה פגזים של טנק ישראלי שפגעו בבית הרופא.

אבל הקרב על התודעה בפרשת הרופא לא הסתיים וגם היום הוא ממשיך, למשל, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם מתנהלת תביעתו האזרחית של הרופא נגד מדינת ישראל. גם עתה, לאחר שצה"ל כבר הודה בירי הפגזים, המדינה מתנערת מאחריותה הפלילית, וטוענת שאין הוכחה שאת עיקר הנזק גרמו דווקא הפגזים הצה"ליים, וכי יתכן שהפגיעה נגרמה דווקא מנשק של החמאס.

פרשת ביתוניא 2014 – באירוע שהתרחש ב-15 במאי 2014, נורו למוות שני נערים פלסטינים, מוחמד אבו טאהר ונדים נווארה, בעיירה ביתוניא, ליד כלא עופר, סמוך למקום בו התקיימה הפגנה לרגל יום הנכבה. דובר צה"ל הכחיש כי נורתה אש חיה בהסתמך על תחקיר מדוקדק שערך מח"ט בנימין. אלא שמצלמות האבטחה מהחנויות באזור סיפרו סיפור אחר. תחקיר "בצלם", חוות דעת רפואיות, עדויות ראיה והתיעוד המצולם שללו את גרסת הצבא. עלה מהם, בבירור, כי כדורים חיים פגעו מאחור בפלג הגוף העליון של הנערים כשהלכו לתומם ולא סיכנו איש. התיעוד המצולם עורר סערה גדולה בישראל ובעולם.

העובדה שהיו עדויות מצולמות, והחשש כי הפרשה תהפוך לאירוע אייקוני מכונן, עוררו את מנגנוני הטשטוש המוכרים. "הסרטון המדובר ערוך בצורה מגמתית", טען דובר צה"ל, לאחר שנחשפו הצילומים. גם אחרי שפורסמו עדויות מצולמות נוספות ב-CNN שהציגו את אחד חיילים יורה בנערים, שהלכו לתומם, המשיכו דוברים רשמיים, עיתונאים וכלי תקשורת ישראלים, להכחיש את העובדות ואף הרחיקו לכת כשהסתמכו על חסידי תיאוריות קשר מפרשת א־דורה, כמו ד"ר יהודה דוד, שטען לזיוף העדויות המצולמות במקרה זה, בדיוק כפי שטען בפרשת א־דורה. למרבה הצער, גם שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, הצטרף לחגיגה והטיל ספק בתיעוד המצולם. יעלון חזר על הטענה שהפלסטינים, שוב, כהרגלם, הפיצו סרטון תעמולה מפוברק, בסגנון פאליווד, ברומזו אף הוא לפרשת הילד מוחמד א־דורה. מי עוד הצטרף לתיאוריית הקשר המביכה? לא טעיתם; מיודענו, השגריר לשעבר בארה"ב, מייקל אורן, שניסה לטעון ב-CNN כי יתכן שהנערים כלל לא נהרגו.

שישה חודשים אחרי פרסום סרטון הווידאו המתעד את הרג שני הנערים בביתוניא נעצר לוחם מג"ב בחשד להריגת השניים באש חיה. במקביל נחקר מפקדו של החייל בחשד שידע כי נורתה אש חיה אך לא דיווח. אחרי ניסיונות טיוח בכל הדרגים נאלצה לבסוף הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד המג"בניק באשמת "גרימת מוות ברשלנות", לאחר שהסדר טיעון קבע כי כדור חי "השתרבב" בטעות למחסניתו, והוא שגרם למותו של אחד הנערים.

נחזור לפרשה האחרונה והטרייה – פרשת הנערה עהד תמימי. כבר לפני שנתיים כונסה ועדת משנה חסויה של ועדת החוץ והביטחון לדון במה עושים, מול הילדה המתבגרת והחוצפנית, שנוהגת להתייצב מול חיילי צה"ל שנכנסים לכפרה ואשר בזכות כך, הפכה למין אייקון פלסטיני בעולם ולסמל של מאבק דויד בגוליית. ההחלטה היתה לחפש חומר הסברתי מרשיע על משפחת תמימי, חומר שכנראה לא ממש נמצא. אז מה עושים מול המציאות הקשה? מנסים להמציא מציאות אלטרנטיבית. לא במקרה, לאחר פרשת הסטירה, יזם סגן השר חה"כ מייקל אורן דיון מיוחד בכנסת בניסיון לברר אם מדובר במשפחה "לא אמיתית שהורכבה באופן מיוחד עבור הפרופגנדה הפלסטינית."

סגן השר אורן, הסביר לעיתונאים כי הילדים נבחרו על פי חזותם: "אירופאים, מנומשים, ג'ינג'ים. לבושים בלבוש אמריקאי ועם כובעי בייסבול הפוכים. היה קמפיין שלם עם גופיות ועליהן תמונות הילדים וגם פוסטרים – מה שמעורר את החשד שמדובר בקמפיין מבוים היטב, שהעלה אצלנו את סוגיית האמינות של המשפחה ואם היא באמת 'משפחה אמיתית' או שהיא מגייסת ילדים פלסטינים תמורת תשלום להציג בנוסח Pallywood – תעשיית וידיאו פלסטינית שנועדה לצורכי תעמולה".

אפשר להסתפק ולהגיד שמדובר בתזה מטורללת, סטייל תיאוריות הקונספירציה שמטילות ספק בנחיתה על הירח ומאשימות את המוסד בריסוק מגדלי התאומים. "איך יכול להיות שאוויל כזה הגיע להיות השגריר שלכם בארה"ב?" השתומם באסם תמימי, אביה של הנערה, והוסיף, ש"אם זו האליטה שלכם, לא ברור איך אתם מנצחים אותנו".

(הנה עדכון מ-27.2.2018: מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף פולי מרדכי, פרסם טענה, לפיה בן דודה של עהד תמימי, שנפגע קשה בראשו לפני התקרית שבה נראית בת דודתו סוטרת לקצין צה"ל, בכלל לא נורה בראשו, אלא נפגע מכידון של אופניים.תיאוריית הקונספירציה קיבלה חיזוק מוסדי נוסף).

בתחבולות תעצב לך תודעה

אבל זה לא כל כך פשוט; מייקל אורן הוא אולי אוויל, אבל גישתו אפקטיבית מבחינתם של קהלים רחבים. אורן מכהן כיום כ"אחראי על הדיפלומטיה" במשרד ראש הממשלה וזהו, בין השאר, תפקיד המחלקה עליה הוא מופקד – לזרוע ענני חשד על זיוף ועל ביום, מצד הפלסטינים, במקרים בעלי פוטנציאל מכונן תודעה, שעלולים לגרום נזק תדמיתי לישראל. קוראים לזה בפשטות: יצירת תיאוריות קשר. יש מאין. מבחינה אחת, לפחות, תמיד תהיה ידם של בעלי תיאוריות הקשר על העליונה. בעוד שעובדות צריך להוכיח הרי מבחינתם של הקונספירטיביים, מספיק לזרוק לחלל האוויר תמהיל של ספקות, חשדות ושמועות כדי לערער את אחיזתן של העובדות המבוססות בתודעה הציבורית. כמו שאומר הפתגם הערבי; זרוק את הטיט על הקיר – אם לא יידבק, לבטח ישאיר סימן.

בסוף שנות ה-60, כשהייתי ילד, האזנו לקול הרע"ם מקהיר וגיחכנו על השקרים הגסים והמגושמים של הערבים. כשרצינו לדעת את האמת האזנו להודעות דובר צה"ל. מאז זרמו הרבה מים בנילוס, וגם בירקון, ודוברים ישראלים רשמיים מתועדים שוב ושוב באי אמירת אמת וביצירת תודעה עובדתית כוזבת. בפרק זה ננסה להבין למה ואיך זה קורה, שדוברינו הרשמיים מזייפים בלי הפסקה.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הוכרעו המלחמות בד"כ בכוחם של המטוס, הטנק, הפצצה והלוחמים החמושים ובאמצעות כיבוש של שטח. בעידן שלנו המלחמות נראות אחרת והן מוכרעות במידה רבה, באמצעות הדימויים שמוצגים על ידי התקשורת והמצלמה. לדוגמא, אין כמעט מי שיוכל להגיד בודאות אם מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הסתיימה בניצחון ישראלי. אבל אפשר להזכיר, כי ב-24 השעות האחרונות של המלחמה, לאחר שכבר הוסכם על הפסקת אש, פתח צה"ל במבצע נרחב, בין השאר במטרה להשיג את מה שנקרא "תמונת ניצחון". המבצע האחרון הזה של המלחמה, שעלה בחייהם של 35 חיילי צה"ל, מדגים את ההבנה שתוצאות קונפליקט צבאי ולאומי נקבעים על ידי התודעה, הסמלים והדימויים, לא פחות מאשר על פי מספר הטנקים והמטוסים שהושמדו או לפי גודל השטח שנכבש או ממספר האבידות של הצד השני. ההבנה הזאת, שהתרחבה גם אל הניהול השוטף של הסכסוך, הולידה אסטרטגיה חדשה לניצחון במלחמות תודעתיות. אפשר לכנות אותה "בתחבולות תעצב לך תודעה", או בפשטות: ישראבלוף!

הטענה הזאת, שמעוררת, באופן טבעי, אי נוחות, מחייבת אותנו לחזור אל הפרשיה, שזעזעה את אמות הסיפים והשפיעה באופן בולט על כל השגעת הזאת; פרשת הילד מוחמד א־דורה, שנקלע עם אביו לחילופי אש בצומת נצרים בעזה, בראשית האינתיפאדה השנייה, ומת בזרועותיו לנוכח מצלמת הטלוויזיה הצרפתית ולעיני מיליוני צופים נדהמים בכל העולם. התמונות הללו נצרבו בתודעה הציבורית והפכו את הילד לאייקון לאומי בעיני הפלסטינים ותומכיהם או למוצג פאליוודי מזויף בעיני ישראלים ויהודים רבים בעולם.

מוחמד א-דורה ואביו, תחת אש בצומת נצרים. צילום מסך: הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2המהדורה המצרית של הפרוטוקולים של זקני ציון, 1976פאבל קרושוואן, המפרסם הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון

פאליווד (Pallywood), מורכב מצירוף המילים "פלסטינים" ו"הוליווד". המונח משמש גורמים פרו–ישראלים כדי לתאר הטיות פוליטיות בתקשורת, עיוות עובדות, ופעולות ביום וזיוף, הנעשות על ידי פלסטינים במסגרת מלחמתם התעמולתית בישראל במטרה ליצור תדמית שלילית, לה ולחיילי צה"ל. את המושג טבע ב-2005 פרופסור ריצ'רד לנדס, ממאוניברסיטת פרינסטון בסרט אינטרנט בן 18 דקות בשם: "על פי מקורות פלסטיניים", שמתמקד בפרשת הילד מוחמד א־דורה.

מאז נטמע המונח בעולם המושגים של המסבירים הלאומיים שלנו ושל מסבירים מטעם עצמם בימין הישראלי ובחו"ל ורעיון הפאליווד הפך למעין עובדה קיימת בשיח הציבורי.

עניין זה, שבא ליד ביטוי בשלוש הפרשיות שפתחנו איתן, צריך להדיר שינה מעיניו של כל פטריוט ישראלי, שהאמת באמת חשובה לו.

עם השנים עוסקות ממשלות ישראל יותר ויותר בטיפול בתדמית הישראלית מאשר בבחינת המדיניות הישראלית. בחיפוש הצדקה במקום בחיפוש אמת. ביולי 2007, שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה ושנתיים אחרי פרסום הסרט של ריצ'רד לנדס, קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת מערך הסברה לאומי, שיהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ותפקידו לקבוע ולתאם את מסרי העל של מדינת ישראל.
מאז מבצע "עמוד ענן" ב-2012 מפעיל מטה ההסברה הלאומי מערך שלם של אזרחים ישראלים בארץ ובחו"ל, המסייעים בהפצת תמונות, סרטונים וחומרי הסברה ישראליים בכלי התקשורת המסורתיים וברשתות החברתיות וכן הוא מפעיל מוקד תקשורת בו מתנדבים למעלה מ-25 אלף איש שהוכשרו להלחם על התודעה בכל האמצעים המוכרים ע"י פסיכולוגית ההמונים.

כל פעילויות ההסברה/תעמולה נערכות מאחורי הקלעים ובמעטה סודיות רחב. העובדה הכמעט יחידה החשופה לעין הציבור היא כי בראש מטה ההסברה הלאומי עומד, מאז הקמתו, פקיד ממשלתי בשם ירדן ותיקאי.
בממשלת נתניהו הנוכחית מונה השר לביטחון פנים, גלעד ארדן לאחראי על המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה. לרשותו עומד תקציב עתק של עשרות מיליונים, באמצעותו הוא בין השאר מממן תוכניות של הכשרת מסבירנים, רוכש כתבות בכלי תקשורת בישראל, ומפעיל קמפיין עולמי נגד תנועת ה BDS. פעילויות אלה אינן חשופות לעין הציבור וארדן אף מקדם בחודשים האחרונים יוזמה שתחריג את פעילות משרדו מחוק חופש המידע. עיתון "הארץ" חשף כי ארדן מתכנן גם להקים מאגר מידע על אזרחים ישראלים התומכים בתנועת החרם על ישראל. עובדה נוספת המלמדת עד כמה הסברה לאומית ואידיאולוגיה ימנית הולכים היום ביחד היא תחומי ההשקעות של משרד ההסברה, המוגדרים, בין השאר, כהוצאת משלחות לאזורים "מאותגרי דה–לגיטימציה" בישראל, שיתוף פעולה עם עמותת "אש התורה", הדתית ימנית, והבאת משלחות מחו"ל לביקורים בהתנחלויות בשומרון. מטרת עבודת המשרד, כפי שאמרה המנכ"לית שלו, סימה ואקנין–גיל, לשעבר הצנזורית הראשית, היא לא פחות מניצחון במערכה על התודעה. או בלשונה "ניצחון במערכה" יושג כאשר הנרטיב בעולם "לא יהיה ישראל שווה אפרטהייד."

אבל האם ניצחון במערכה התודעתית יכול להיות מבודד מהפרובלמטיקה האמיתית של הקונפליקט ובשאלות כמו הכיבוש וההתנחלויות והאם הוא מכשיר את השימוש בכל האמצעים? ומתי נחצים הגבולות וגולשים לפגיעה באזרחי המדינה עצמם?

צריך ללמוד מהמאסטרים

בתקופת הבחירות בארה"ב שגשגה תעשיה שלמה של תיאוריות קשר ופייק ניוז. בתיאוריית הקונספירציה על אודות רשת פדופיליה שניהלה הילרי קלינטון מאמינים עד היום רבים. השקרים הוויראליים שהופיעו ברשתות החברתיות ובתחנות רדיו מקומיות סייעו לטראמפ להיבחר. לא במקרה אמר סטיב בנון, מנכ"ל הקמפיין שלו, בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", שהוא שואב השראה מלני ריפנשטאל, במאית הבית של היטלר, והוסיף ש"צריך ללמוד מהמאסטרים של העבר איך להעביר רעיונות".

היה זה הרמטכ"ל לשעבר, משה בוגי יעלון, שטבע לראשונה אצלנו את המונח "צריבת התודעה", כשקבע שהמדיניות הרצויה לטיפול בפלסטינים היא ללמד אותם שהאלימות אינה משתלמת. במשך השנים התרחב המושג וכלל בתוכו את המערכה הכוללת על התודעה בהקשר לסכסוך הישראלי–פלסטיני. ככל שזה ישמע מוזר, אחד האמצעים שבהם משתמשים המסבירנים הישראלים במערכה לצריבת התודעה הוא השימוש בתיאוריות קשר, כפי שעושים זאת, בצורה גולמנית משהו, סגן השר מייקל אורן בפרשת תמימי ושר הביטחון יעלון ואחרים בפרשת ביתוניא ובפרשת מוחמד א־דורה.

Voodoo Histories

יש לתיאוריות קשר כוח רב בקרב על התודעה. תיאוריות כאלה מייחסות, בדרך כלל, לקבוצות ולארגונים מסוימים יכולת־על וכוח עצום, שמקנה להם גם יכולת ראייה מתוחכמת אל העתיד. אפשר לכנות זאת; אומניפוטנטיות.

פוסטר מפריס, 1968. על דרכי ההשפעה על דעת הקהל

"אוֹמְנִיפּוֹטֶנְטִיּוּת" הוא מונח לטיני שמשמעותו "יכולת–כול". זוהי תכונה של מי שיש לו כוח אבסולוטי, בלתי נדלה וללא גבולות, כוח אלוהי.

תיאוריות הקשר מייחסות יכולת אומניפוטנטית לגופים ולארגונים, כמו, המוסד, ואפילו לקבוצות לאומיות ואתניות, כמו ישראל והעם היהודי. כך הם למשל "הפרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף הרוסי מסוף המאה ה-19, על קשר יהודי להשתלט על העולם. זוהי אולי תיאוריית הקשר המפורסמת והאפקטיבית ביותר שנוצרה אי פעם, והיא עדיין חיה ומופיעה גם במאה ה-21.

השילוב בין האמונה ביכולות העל של המוסד הישראלי לבין הפרוטוקולים של זקני ציון, מובילים ליצירת עלילות אנטישמיות או אנטי–ישראליות, כמו לדוגמא, עלילת לאן נעלמו 4,000 הישראלים והיהודים מבנייני התאומים בניו יורק – הטענה, שהמוסד הזהיר יהודים וישראלים שלא להגיע לעבודה במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001.

נדמה, כי השימוש שעושים גורמים ישראליים ממסדיים, פוליטיקאים וארגונים לא ממשלתיים, בתיאוריות קשר על פאליווד פלסטיני, כל יכול, שמפיק, כביכול, הפקות ענק, ומופעי ביום מתוכננים היטב, עושה שירות רע במיוחד למאמץ לחשיפת הפרוטוקולים של זקני ציון כהמצאה אנטישמית, מהסיבה הפשוטה – מדובר בשימוש באותם כלים בדיוק.

מה מניע אנשים להפיץ תיאוריות קשר, משוללות הגיון? דיוויד ארונוביץ', בעל טור בכיר בטיימס, חקר סוגיה זו במשך 6 שנים וכתב על כך ספר בשם Voodoo Histories.

לטענתו בין יצרני התיאוריות ישנם כאלו שעושים זאת ממניעים פוליטיים, ויש כאלו שעושים זאת ממצוקה רגשית ותפיסתית.

סופה של האמת לנצח?

מתוך עיסוק רב שנים שלי בסוגיה, אין לי ספק לגבי הצורך של אנשים רבים להאמין בפרשנות אלטרנטיבית על יד מכוונת, רבת כוח, כדי להרגיע מחשבות ותחושות בלתי נסבלות. ישראלים רבים מתקשים להתמודד עם מראה של ילד שנורה בזרועות אביו או עם המחשבה שהיה זה פגז ישראלי שהרג את שלושת בנותיו של הרופא הסימפטי מעזה, או שהיה זה ישראלי, כמותם, שירה בתלמיד בית ספר פלסטיני, שהלך לתומו, או בגבו של ראש הממשלה. הסברים אלטרנטיביים, שמרחיקים את האחריות מהאני הקולקטיבי עשויים בהחלט להרגיע מחשבות טורדניות ותחושות לא נסבלות. במצב כזה גם ההסברים המגוחכים ביותר עשוים ליפול על אוזן קשבת.

קושי עובדתי לא מונע מתיאוריות קונספירציה לצמוח. להפך. אלה, מטבען, מבוססות תמיד על אותו שימוש בגרעין עובדתי שאליו נוספות השערות, ממצאים אנקדוטליים, וצירופי מקרים, בד”כ עם כשל לוגי סמוי. ההיגיון הפשטני שלהן מהווה בסיס לחלק גדול מהאמונות הטפלות ומהחשיבה הכישופית, אבל אולי דווקא בגלל זה יש להן תמיד קהל נלהב.

מובילי התיאוריה מסבירים כי היעדר ממצאים עובדתיים, שיתמכו בגרסתם נובע מהסתרתם. זהו כשל לוגי, שבו אי הוכחת ההשערה המקורית מוסבר בקיומו של גורם בעל עצמה המסתיר את ההוכחות. דוגמה טיפוסית לטיעון כזה עשויה להיות הטענה שרבין נרצח בידי השב"כ, אך לא ניתן להוכיח זאת, כיוון שהשב"כ הוא ארגון רב כוח שמצליח להסתיר את העובדות.

אז מה קרה באמת למוחמד א־דורה בצומת נצרים?

כזכור, ב-30 בספטמבר 2000 שידרה הטלוויזיה הצרפתית "פרנס 2" ובעקבותיה כל כלי התקשורת בעולם, סרטון בן כמה שניות על הילד מפוחד ואביו הנואש כשהם כשהם מנסים למצוא מחסה מאש תופת שנורית לעברם בצומת נצרים. למחרת פרצה האינתיפאדה השנייה ותמונת הילד ואביו, הפכה לאייקון ולדימוי מכונן תודעה בארץ, בשטחים ובעולם כולו.

מיד לאחר התקרית קיבל צה"ל את האחריות למותו של הילד, אך ככל שנקף הזמן החל קמפיין מתגלגל, שבא לקעקע את האחריות הישראלית להריגת הילד, בין השאר באמצעות טענות שהאירוע מתחילתו בויים על ידי הפלסטינים, וכי, למעשה, הילד כלל לא נהרג והוא חי בעזה או במקום אחר.

בואו נעשה ניסיון קטן – שאלו את עצמכם את השאלה: האם אני מאמין/ה באיזשהו מקום בתוכי כי האירוע שהוצג בעין המצלמה הצרפתית אכן זויף, נערך או בוים באיזושהי צורה, שעיוותה את העובדות על מנת להבאיש את ריחה של ישראל?

אם עניתם/ן על התשובה בחיוב אתם בחברה טובה. רבים מאמינים כמותכם בתיאוריית הקשר הזאת.

פנינו לשרל אנדרלין, כתב תחנת הטלוויזיה פראנס 2, ששידר את הכתבה המקורית על א־דורה, הכתבה ששינתה במידה רבה את חייו, כדי לבדוק מה קרה שם באמת, מנקודת ראותו. אנדרלין, שפעל כעיתונאי בישראל במשך 30 שנה, הבין שלשקר אולי אין רגליים אבל לבטח יש לו כנפיים.

ראיון:

שרל אנדרלין: אני כבר מהאינתיפאדה הראשונה משדר כתבות מהצד הפלסטיני ומהצד הישראלי, עם צה"ל, בלי צה"ל, תמונות פחות קשות, יותר קשות, ואני תמיד יודע שבאיזשהו שלב הצד הישראלי ישקר. אתה יודע מה, כשהפלסטינים כשהם משקרים זה כל כך מגוחך; הם לא מומחים לזה. הם לא יודעים לעשות את זה טוב….קודם כל, ביום חמישי 28 (בספטמבר 2000), אריק שרון מבקר בהר הבית. אני לוקח שתי תמונות… למחרת, ראש השנה, כולם מוכנים, הבחור שלי בעזה, הבחור שלי בחברון, אני עם הצוות הישראלי שלי ברמאללה, ברמאללה יש גם מהומות גם כן, ואני מקבל טלפון מהכתב שלי בעזה, מהצלם…

יזהר באר: טלאל אבו–רחמה?

אנדרלין: כן. והוא אומר לי: כרגע צילמתי מותו של ילד, מול המצלמה. אני אומר לו: בסדר. מעניין. נו? והוא אומר לי: אני עדיין תחת אש. ואני באמת שומע בטלפון. אני אומר לו להיזהר. האם אתה לובש שכפ"צ? לא! שכחתי, בסדר…כעבור שעה הוא מצליח לצאת, אני חוזר לירושלים מרמאללה ומקבל את התמונות. רואה תמונות די קשות. אני יודע טוב מאד איפה שזה קרה. אני מכיר את האזור. זה צומת נצרים, באמצע עזה. הכביש הראשי. את העמדה הישראלית אני מכיר. ראיתי כבר הרבה מהומות שם. צעירים היו באים זורקים (אבנים) שם לכיוון העמדה עם 3 המגדלים שבה. פשוט, בראש שלי: אין בעיה. טלאל עובד איתנו שנים מ-1988 בשבילנו מעולם אין תלונות נגדו. (יש לו) תעודה של לע"מ, לשכת העיתונות הממשלתית… אין בעיה, אני משדר את התמונות.

קודם כל, ביקשתי את התגובה של דובר צה"ל. דובר צה"ל אומר לי שהפלסטינים עושים שימוש ציני בנשים ובילדים. זה לא רלבנטי. בסוף כן שידרתי את זה. למחרת, קציני צה"ל אומרים: כן, יכול להיות (שהפגיעה בילד נגרמה מירי צה"ל). למחרת התמונה כבר רצה בעולם. אני מקבל טלפון מלוס אנג'לס שזה בעמוד הראשון של LA-TIMES. הסיפור עושה רעש, ולמחרת, 1 באוקטובר, אני אומר לטלאל: אתה בבית החולים (בעזה) תצלם הכל, התיק הרפואי, האבא הפצוע, הכל. ועושים עוד כתבה למחרת בערב ויש קצת תגובות של קצינים בכירים: יכול להיות שזה ירי שלנו, שהחיילים ראו משהו מאיים מאחורי החבית… בסדר… ונכנסים לתקופה של 3-4 כתבות ביום. יש לי תגבורת מצרפת, ואף אחד אצלי במשרד כבר לא חושב על א־דורה. אנחנו עם עשרות ומאות קלטות שאנחנו מצלמים ומשדרים על סיפורים וסיפורים… וחודש אחרי זה, אני שומע שיום טוב סמיה, אלוף פיקוד הדרום, עושה מסיבת עיתונאים. ידעתי שיש איזה משהו, כי כמה אנשים מוזרים ביקשו מאתנו חומר, ואנחנו לא נותנים חומר…

באר: מה שאתה אומר, שבהתחלה היה אישור מהדרגים הבכירים, שמאשרים שזה ירי צה"לי?

אנדרלין: זה כנראה. הם אף פעם לא אמרו את זה בוודאות.

באר: כולל בוגי יעלון?

אנדרלין: כן. כן. אנחנו קיבלנו כל מיני טלפונים מוזרים מאיש צבא: תן לנו את החומר! קודם כל, נתתי קלטת VHS לדובר צה"ל על מנת לקבל תגובה. פתאום מבקשים ממני כל החומר. איזה חומר? קודם כל, אני אפילו לא ידעתי איפה כל החומר, עד שהבאתי את הקלטות המקוריות. ואנחנו שואלים את דובר צה"ל אם יש חקירה או משהו? ואם יש חקירה, חבר'ה, אז אנחנו מוכנים, אבל אנחנו רוצים את זה לפי סטנדרטים משפטים ישראליים. או לפחות לפי סטנדרטים בינלאומיים. לא, לא. עושים חקירה. הכל בסדר. טוב, ויש את מסיבת העיתונאים המוזרה של יום טוב סמיה, שאני הולך לכסות. למה אני אומר מוזרה? כי, קודם כל הוא מסביר שעל הוידאו רואים הבזקים של כדורים שנורו מהצד. אלף, בוידאו, בציוד הרגיל של הטלוויזיה, אתה לא רואה כדורים באוויר. לזה אתה צריך מצלמה מיוחדת, מדעית, שמצלמת בצורה אחרת לגמרי. ככה שזה שטות, ואף אחד לא אמר לאלוף יום טוב סמיה שהוא מדבר שטויות. הוא גם מראה פתאום תמונות מאיזה מזל"ט, אבל הוא מגיע עד לעמדה ובעמדה הוא מפסיק לצלם. איפה שהיה א־דורה. מוזר! אני משדר שתי כתבות על מסיבות העיתונאים של יום טוב סמיה; אחת, באותו יום, עם הטיעונים שלו, ואחת למחרת כשאני מסביר למה זה פשוט לא נכון. אגב, למחרת, ב– 1 באוקטובר, למחרת המקרה, אבא של א־דורה, נלקח לבית החולים הצבאי הגדול ברבת עמון, שם המלך עבדאללה הלך לבקר אותו והוא עבר ניתוחים וקיבל טיפולים בירדן. כמה עיתונאים ישראלים הלכו לראיין אותו בירדן. ואני אומר בסדר, סידרנו גם את הטיעונים של יום טוב סמיה ואני כבר שוכח מהעניין.

ואנחנו מגיעים כבר לאביב 2001. שלושה אנשים בפאריז, הוגי דעות ימניים מהקהילה היהודית, אומרים שהנה יש מסיבת עיתונאים של האלוף הישראלי, שאומר שזה לא ישראלים וצה"ל, שהרגו את הילד הפלסטיני, ושהעיתונות הצרפתית ששידרה את זה משקרת. קודם כל, יום טוב סמיה באותה תקופה אף פעם לא קבע שהפלסטינים הרגו אותו. הוא קבע שצה"ל לא הרג אותו ושכנראה הירי בא מהצד הפלסטיני. "כנראה”. טוב, אני יכול לחיות עם "כנראה", אבל בצרפת זה כבר ודאות; הפלסטינים הרגו אותו. זה רץ, ובחור אחד עולה על זה ועושה מזה קריירה – פיליפ קרסנטי. הוא הולך לראיין כתב של Europe1 ואומר לו, שצריך לחסל את אנדרלן! מה יש לי איתו? אין לי קשר איתו ואני לא מכיר אותו. ופה התחיל 12-13 שנה של סיפור. בשלב ראשון הגשנו כמה תביעות דיבה בצרפת נגד כמה אנשים וקיבלתי כמה אלפי יורו פיצויים. הגשנו גם תביעות דיבה נגד קרסנטי. באיזשהו שלב ב– 2009, הוא זוכה והלכנו לבית הדין לערעורים שהוא ביטל את הזיכוי. ב 2003 הוא קיבל 7000 יורו קנס.

באר: זה היה פסק הדין האחרון בפרשה?

אנדרלין: כן. לא היה יותר. אנחנו ניצחנו. מעניין, ששבועיים לפני פסק הדין הזה ממשלת ישראל פרסמה דו"ח בחתימת יעלון ושטייניץ – אז היה יעלון שר לעניינים אסטרטגיים, נדמה לי – ואלוף קופרווסר. והמסקנה היא שכנראה הילד עוד חי בעזה וזה מה שהם אומרים בעיתונות. זה סיפור פנטסטי. זה סיפור מעניין. על אנשים עם מוח רגיל והבנה נורמלית, שיכולים להאמין שכמה מאות צעירים פלסטינים יהיו מסוגלים לביים רצח או הרג של ילד מול עמדה ישראלית מאוישת ע"י לפחות 30 חיילים. עם מזל"ט באוויר. ואחרי זה הבית החולים בעזה השתתף בביום, ושגריר ירדן בישראל ייקח את הפצוע לרבת עמון ושם הרופאים הירדנים גם כן ישתתפו בביום הזה. זה פנטסטי! אם היינו עושים כאן היום סקר ברחוב רוב הישראלים יחשבו שמוחמד א־דורה חי וכי הכל בוים.

באר: אז אני רוצה לשאול אותך פה, כשאנחנו מדברים על יצירת מיתוסים, ואני פגשתי את קרסנטי בכמה מהאירועים הפומביים, שבהם הוא הציג את הטענות שלו – מדוע זה ביום של אנדרלן; הטענות שלו מבוססות על שברי מידע, כמו: לא יכול להיות שהאמבולנס הגיע כל כך מהר. כשאתה בוחן אות א לאחד, באמת אי אפשר להשתכנע מאף אחת מהם, אבל מאד קשה לשלול אותן כיוון שקשה מאד לשלול מישהו שאומר: הוא משקר! אנדרלן משקר! מכיוון שמדובר במיתוס, שכל כך תפס בציבור, כך שבתור תאורית קונספירציה היא הצליחה בצורה בלתי רגילה.

אז יש לך הסבר איך זה הצליח?

אנדרלין: אנשים רוצים להאמין. קודם כל התמונות כל כך חזקות, אז, אולי למעשה, הן לא קיימות? בקהילה היהודית בצרפת התפרסם לפני כמה שנים מילון של יהדות צרפת מאז 1944 ועד ימינו – זה פורסם ב-2013 – לא מדובר שם בכלל על האינתיפאדה. המילה "הקונפליקט הישראלי–פלסטיני" בכלל לא מופיעה. יש 300 מאמרים ומאמר אחד על א־דורה. וזה אחרי המשפט שזכינו. כתוב במילון שזה בוים. אם זה בוים אז הכל בוים. הכל לא אמיתי. זאת אומרת, האינתיפאדה לא קיימת. תיאורית הקונספירציה מאפשרת לאדם להתעלם מהעובדות.

באר: אם פרשת מוחמד א־דורה היא ביום אז יתכן שכל מאות הילדים שנהרגו במהלך האינתיפאדות לא נהרגו?

אנדרלין: קרסנטי אמר את זה בבית המשפט: כל התמונות מעזה שקריות. הכל. הוא אמר את זה.

באר: אחד מחוקרי תיאוריות הקונספירציה טען, שמאחר שיש כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, למשל שהנחיתה על הירח לא היתה ולא נבראה, אלא היא ביום, שבעצם לביים נחיתה על הירח זה הרבה יותר מסובך מאשר לנחות על הירח.

אנדרלין: תשמע, ב-14 במאי 2013, מהומות הנכבה באזור רמאללה, אנחנו שומעים ששני צעירים במשך היום אנחנו שומעים שני צעירים פלסטינים נהרגו שם. דובר צה"ל מוציא הודעה: היו מהומות, כוח הותקף, אבל חיילי צה"ל ירו רק כדורי גומי. הפלסטינים אומרים: לא נכון, נהרגו מאש חיה! מזל ביש – היו שם מצלמות אבטחה לחנויות הפלסטיניות בסביבה, בצלם הלך לקחת את הדיסקים שצולמו, ורואים: צעיר פלסטיני עם תיק בית ספר על הגב הולך ופתאום נופל, מת. כעבור כמה זמן, שני הולך נופל, מת. לא זרקו בקבוק תבערה, הכל שקט שם. יעלון, כשר הביטחון: אני מכיר את הביום והעריכה של התמונות בידי הפלסטינים. ומיד האתרים שמומחים לקונספירציה: אהה… מוחמד א־דורה חוזר על עצמו. הפלסטינים שוב ביימו…

התגובה היתה במשך שנים, הצבא שיקר, שיקר ושיקר… אני בשטח, מול נצרים, ילד נופל לידי עם כדור בראש. אני מתקשר לדובר צה"ל ולאחרים, מה קרה? זה לא שלנו, אנחנו יורים רק גומי… יש לי תמונות בלי סוף, שלא מתאימות להודעות דובר צה”ל.

באר: כשאתה רואה את המודלים וההתנהלות בשטח עולה בפניך האפשרות, לאורך השנים, שהילד לא נהרג, או נהרג על ידי פלסטינים?

אנדרלין: לא. בודאי שלא. אי אפשר להתווכח עם האמת. אנחנו הצענו לכל בעלי תיאוריות הקונספירציה, שאנחנו מוכנים לעזור לאבא להביא מומחים עצמאיים, להוציא את הגופה ולעשות בדיקת די.אן.איי. אבל סירבו כל הזמן. אם באמת מישהו בישראל רוצה, בבקשה; בואו נעשה חקירה. כמו שצריך. כולם יבואו. כל החיילים, שהיו בעמדה, 30 מהם, כולנו נעבור פוליגראף. אף אחד לא רוצה את זה. מנהלים כביכול חקירות פנים – טיוח ישראלי, ע"י צה"ל וכל מיני גורמים מהימין. שטויות. אף אחד לא ביקש מאיתנו בצורה רשמית. אז יעלון ביקש משגריר צרפת בישראל, שאנחנו ניתן את החומר. רגע, אנחנו לא ת"פ של שגרירות צרפת בישראל. יש הנהלה לפראנס1…

באר: אתה יהודי יליד צרפת וחווית בעצמך אנטישמיות בילדותך בצרפת. בעקבות פרשת א־דורה, אתה חווית תופעות של אנטישמיות הפוכה, מכיוון יהודים. אתה יכול לספר מה קרה ב– 16 השנים האחרונות? אחת התופעות המדהימות בעיני, שאפילו אנשים רציניים מהאליטה בארץ, אפילו עורכים וכתבים ועיתונאים, טיפטף לתוכם הספק, שאולי באמת התמונה בוימה אתה יכול לסקור את החוויות שאתה עברת מבחינת ההתקפות עליך, בארץ ובחו"ל?

אנדרלין: תשמע, קודם כל התיאוריה הבסיסית היא, שאם אתה חוזר וחוזר, כמה שצריך, הרבה, הרבה פעמים, בסוף השקר נקלט. תיאורית התעמולה הבסיסית, שקיימת כבר מהמאה הקודמת, נדמה לי שדובר צה"ל הסביר את זה פעם, שתמיד משקר נשאר משהו. במסגרת העבודה, גם ככתב טלוויזיה, גם ככותב ספרים ומביים וכותב סרטים דוקומנטריים מעט מאד אנשים סירבו לענות לי, או לעזור לי. כולם באמת יודעים מה יש מאחורי הסיפור של א־דורה… בהחלט היו תקופות לא נעימות בשביל המשפחה. היו איומים. עדיין יש איומים. ב-2001 היתה עלינו חברת שמירה, בזמן שאשתי והילדים יצאו מהבית וחזרו. המשטרה – כמה פעמים נתתי להם אישור להאזין לטלפון שלי. עד עכשיו יש מדי פעם איומים ברצח. אני חושב – תסלחו לי על הביטוי – שלאנשים האלה אין ביצים, ואני לא מפחד מהם במיוחד. מצד שני, מעניין, שהעובדה שאנחנו לא ויתרנו על הסיפור על א־דורה. כי בהרבה מקרים קיבלתי דרישות ממנהיגים יהודים ומאישים אחרים – תזרוק את האשמה על הכתב שלך בעזה ואנחנו נעזוב אותך בשקט. אנחנו לא ככה. מהעולם הערבי קיבלתי תגובות יפות מאד…

באר: באופן טבעי…

אנדרלין: כן! אבל זה גם מאפשר לי לשים על השולחן מה אני. כשאני אומר בהרצה בקזבלנקה שאני ציוני, עד הקו הירוק, אנשים מוחים כפיים. ןלהגיד היום שאתה ציוני במרוקו זה לא פשוט. אתה עושה גוגל בערבית אתה רואה שאנדרלן הוא יהודי, צרפתי וישראלי ושחוץ מא־דורה כתב איזה שמונה ספרים וחמישה סרטים דוקמנטריים. כמה מהם קיבלו פרסים יפים. וממשיכים.

באר: וקיבלת את אות ליגיון הכבוד הצרפתי.

אנדרלין: כן, ואיגוד הגג של יהודי צרפת פרסם מחאה והיו גם דברים לא נעימים באס.אמ.אס. לא אהבו. אבל הסיפור עדיין רץ. הסיפור, באופן טבעי. ארגוני התעמולה בישראל עובדים יפה מאד. ההסברה הישראלית היא הצלחה אדירה…

באר: בניגוד למה שחושבים…

אנדרלין: בחו"ל – הם עזבו. בפנים זה עובד. בפנים ולקהילות היהודיות… הם לא מנסים אפילו להסביר בחוץ.

באר: אני אשאל אותך שאלה, שבטח רבים רוצים לשאול אותך – כאזרח ישראלי, כיהודי שסבל מאנטישמיות, האם עמדת באיזושהו שלב בקונפליקט בין הזהות היהודית שלך לבין הזהות שלך ככתב העושה עבודה להביא את המציאות מהשטח ובמקרה הזה המציאות היתה מאד קשה לפניה של ישראל?

אנדרלין: הפרינציפ הוא שאם אתה מתחיל לחשוש שלכתבות שלך יהיו השלכות שליליות – אל תהיה עיתונאי. אל תהיה כתב. אל תתחיל לעבוד כי אתה לא גומר. היו דברים שאני לא שידרתי, כיוון שזה היה או קשה מדי, או שזה לא הזמן לשדר בגלל הקונטקסט – כן! אבל צנזורה עצמית – לא.

באר: למה אתה קורא קונטטקסט?

אנדרלין: למשל, הפגנות גדולות פרו–פלסטינאיות בצרפת, עם קריאות “מוות ליהודים” וזריקות אבנים על בית כנסת ומשטרת צרפת ברחוב, ויש לי (באותו זמן) כתבה קשה מאד על המזבלה ליד יאטה, איפה שעשרות משפחות (פלסטיניות) גרות בזבל שבא מההתנחלויות – חיכינו קצת לפני ששידרנו את הכתבה הזאת…

באר: במבט לאחור, האם תוכל להעריך מה היתה ההשפעה של התמונה הזאת של הילד המסתתר מהאש בזרועות אביו מאחורי בלוק בטון, מה זה עשה לתודעה הציבורית בישראל, בחו"ל ולערבים?

אנדרלין: אני יודע שצה"ל כל הזמן נלחם בתודעה; הוא הצד הטוב והצד הרע – הצד הפלסטיני. בשביל הפלסטינים והערבים זה הוכחה שלצה"ל יש מדיניות שלא מהססת לירות גם בילדים. נקודה. ואני חושב שזה ככה גם בשטח. זה קרה מדי פעם. תשמע, בצבא המוסרי ביותר בעולם יש גם חיילים לא מוסריים. אין מה לעשות, זאת החברה הישראלית…

אנדרלין סיכם את פרשת א־דורה, כדרכו, בספר משלו, שכותרתו: "ילד מת". הספר נכתב, כמו כל ספריו האחרים, בצרפתית, ולא תורגם לעברית. כן, גם זו שאלה טובה – כמה ישראלים היו מעוניינים לקרוא את גרסת המציאות של שרל אנדרלין בשפתם? כמה ישראלים חווים בתודעתם את מציאות הקונפליקט כהצגה אחת גדולה של פאליווד פלסטיני וכמה מהם רואים גם את הישראבלוף?