פרק 40- ”אהבה למוות יכולה”- פרק סולו על החיים שלאחר הפרידה הפיזית מאהוב ליבי

בפרק הזה בחרתי לשתף אתכם בחוויות שאני חווה בתקופה האחרונה מאז שבעלי עמרי לוטן נהרג בלבנון. אני מרגישה שבמשך חצי השנה האחרונה התחברו לי כל כך הרבה חלקים בפאזל ותובנות באשר למהות החיים בחוויה של שמחה ואהבה גם ברגעים הכי קשים שאנחנו חווים בחיים.

מצרפת לכם כאן קישור לכתבה שעלתה בשבעה בערוץ 13

https://youtu.be/D-40mPO63X4?si=Gi-htaY4KTsFm2b7

וקישור לתרגיל המגע המרגיע שלקוח מתוך הקורס הדיגיטלי שלי ושל יעל מלו https://vimeo.com/937288508?share=copy 

קישור לקורס הדיגיטלי שלי יחד עם יעל מלו שמעניק כלים פרקטיים לאיזון 

https://creativepolyvagal.ravpage.co.il/HomeToYourself

מוזמנים להפיץ את הפרק הלאה

והנה מה שכתבו על עמרי בספר האוהדים של הפועל שמספר על האיש המיוחד שהיה:

 עמרי לוטן

רס"ב במיל' עמרי לוטן מבת חפר נפל ב- 24 באוקטובר 2024 בקרב בדרום לבנון, לוחם בגדוד 89, חטיבת "הזקן" (8), בן 47 בנופלו.

 

מי יתן ורק ניתן

זהו סיפור על ילד. ילד יפה תואר ממבוא חמה בדרום רמת הגולן. ילד למשפחה של קיבוצניקים, חלוצי הרמה, זוג הורים ושבעה אחים ואחיות, שאוהבים את ארץ ישראל ומחוברים אליה בגוף ובנשמה. ילד שגדל במדגה יחד עם חברו, ים שלם, שהכיר לו והדביק אותו בחיידק הכי מטורף שאפשר להדבק בו – האהבה להפועל. ואצל עמרי זאת הפכה מיד לאהבה ענקית, כזאת שאינה תלויה בדבר. הוא בקושי פקד את אוסישקין, גם במגרשי הכדורגל כמעט ולא ביקר אבל הלב נצבע אדום וכל מהותו מאותו רגע נשזרה בתופעה ובמשפחה הכי משוגעת ועוצמתית במדינת ישראל- משפחת הפועל.

זהו סיפור על נער. נער שובה לב, שנון, מצחיק ומלא כריזמה, שלומפר עם נובלס וגולדסטאר, שהכיר את דפי היפיפיה, בחורה 'עירוניה' מחיפה שתמיד חלמה להתחתן עם קיבוצניק והשניים התאהבו מיד. כמו חוזה טרום נישואין מהודק דפי מיד חתמה על עסקת החבילה שנקראת 'עמרי והפועל' ונכנסה מיד ל'תדר' הפועל שעמרי הכתיב. באושר גדול שברו את הכוס לצלילי שיר האוהדים הקשים ביותר- גרסה נדירה להמנון האדום 'הפועל עולה- הפועל אימפריה'

 שבקושי ניתן להשיג אבל עמרי לא הסכים להתפשר על אף שיר אחר, עד שיימצא בדיוק האחד. הכוס נשברה, ובמקום נשיקות וחיבוקים- רצו לקהל ורקדו ושרו בקולי קולות.

זהו סיפור על גבר. גבר עטוף בשריון קשקשים מפואר, שמכסה טוב-טוב אישיות קסומה ורגישה. גבר שיודע ברגע לקרוא סיטואציה ולהשחיל מיד את המשפט הכי שנון ומדויק שיש. כזה שכשהוא מגיע- האירוע מתחיל ואף אחד לא רוצה לפספס. אבא מדהים למיקה עמית וגאיה- או בלשונו- "הערב אני בייביסיטר לילדים של דפי". גבר שמוכָר גם בתל אביב בתור ההוא שכל כך כיף לבוא לשבת בדוכן הדגים שלו, 'פישנזון', בנמל, אפילו סתם לשיחה טובה ולשתות קפה. גבר שלמעשה מעולם לא השתחרר מהשירות כשריונר, ולמרות שהיה כבר בן 47, ידע עמוק מבפנים וגם זעק ש"זאת המשמרת שלי" והוא לא ישאיר לאף אחד אחר לעשות את העבודה במקומו, ולא ינוח עד שתושבי הצפון, הבית בו גדל, הקרובים לליבו במיוחד, יחזרו בבטחה לביתם.

זהו סיפור על איש. איש שמח. איש ש'לא מחזיק עצב'. גם בעזה החיוך לא ירד לו מהפנים. לא מתענין בחומר. מתענין באדמה, באנשים בנשמה. איש שכולו נתינה. איש של שלום. כזה שמחפש אותו, רודף אותו וגם מביא אותו. משכין שלום בין אנשים, שתמיד חיפשו אותו וידעו לפנות אליו בשעת משבר לקבל את עצתו ולישם אותה, מאמין בכל הגוף והנשמה ששלום זאת הדרך היחידה. איש שלא היה מסוגל לעזוב את הארץ בשעתה הקשה. וגם אחרי שני סבבים של חודשים רבים בצפון ובעזה, כשדפי 'הכריחה' אותו להצטרף לחופשה משפחתית בהולנד, עמרי נענה בלב כבד, והיה כבוי כל הנסיעה כי ידע שהצוות שלו נקרא לסיבוב שלישי והוא לא שם איתם. האור חזר לעיניו מיד כשהצטרף שוב אל חבריו לצוות, ורק אז- נרגע.

זהו סיפור על חברות. חברות אמיצה, ערכית ושורשית. כזאת שאין לה תחליף. שנותנת כח, נותנת טעם לחיים. קבוצת 'הציידים' הייתה מורכבת מחברי ילדות, בני קיבוצים, שגדלו ולחמו זה לצד זה, והתכנסו כל יום חמישי לשיחות טובות, צחוקים והרבה בשר. עמרי, כמו שרק עמרי יודע, היה עמוד התווך של החבורה.

זהו סיפור על צוואה, שנכתבה במשך 47 שנה, כזאת שאין בה שום צורך בנייר, עט או עורך דין. אלא אך ורק במעשים, שמחה ובדרך חיים. כך היה ברור לכולם כשמש, שהדרך היחידה ללוויה תהיה באוטובוס אוהדים אדום, כשכולם לובשים חולצות אדומות, בראשם דפי מפקדת על הבידורית, ושרים כולם בקולי קולות את ההמנון ההוא של הפועל, ההוא שכל כך קשה להשיג. גם ההלוויה עצמה הייתה כזאת שטרם נראתה. לא היה בה עצב ושברון, היא לא הייתה מוזנת בפחד ותסכול, אם עמרי היה יכול היה גוער במי שמזיל דמעה-"קחו את העצב שלכם ולכו מכאן! תתקדמו!" ועל כן זאת הייתה הלוויה שמחה, אופטימית שאת קולות הבכי החליפו קולות שירה פותחת שערי שמיים של 'שיר לשלום'. וזאת הייתה כמובן, יותר מהכל- לוויה אדומה.

זהו סיפור על ארץ. ארץ קרועה, מדממת, יפה ומרגשת. ארץ ישראל, שהיא כמו הפועל. זאת בעצם אותה האהבה. לא משנה כמה מפחי נפש, כמה כאב כמה עצבות וכמה קושי. אוהבים אותה בדיוק כמו שהיא, ולא מוותרים עליה בחיים. ממשיכים להילחם, עם סכין בין השיניים ואהבה אינסופית בעיניים. ארץ וקבוצה, קבוצה וארץ, שאוהבים אותן אהבה אינסופית שאינה תלויה בדבר.

ועכשיו, יש לנו חור בלב בצורה שלך.

  גלי שפר וטל קדם