ג/ 066 - ”עושים מאהבה ושמחים בייסורין” - מסקנות סוד אחרונות בספר איוב

כותרת משנה: שיעור 66 - ח"ג, השלמת פרק כג[6], פסקאות 14-18

תאריך: חמישי, טו שבט התשפ"א

תקציר: עיינו במגמה של אליהוא (וכן של התגלות ה' לאיוב מתוך הסערה) בתיאור הנרחב של העניינים הטבעיים הרבים, ובפרשנות הרמב"ם למגמה זו,

כאמצעי להבנת סודן של ההשגחה והידיעה הא-להיות הנשגבות במבינת האדם בהבנה נכונה בלא אבסורדים ובלא סתירות פנימיות (מעבר להבנת עקרונות צדק ההשגחה שכבר התבררו ממשלי השטן והמלאך המליץ).

עוד עמדנו על כך שכלל העקרונות בהשגחה שלימד הרמב"ם בפרקים הקודמים - נכללו כולם ברמיזות בפרקי איוב ובאותו סדר שהם נתבארו בתחילה,
(1. טוב המציאות למרות ההעדרים שבטבע החומר שבפרקים ח-טו = השטן שבפרק כב;
2. הדעות בהשגחה לעומת יסוד ההשגחה הנלווית לשכל שבפרקים יז-יח = המלאך המליץ לעומת שאר הדעות שבפרק כג;
3. ידיעת הא-לוה והשגחתו שאינן כשלנו שבפרקים יט-כא כבסיום דברי אליהוא).
הבחנה זו ביססה את פיענוחי הרמזים שלנו שבכל עניין איוב.

סיימנו בהעמקה בעניין 'העשייה מאהבה, והשמחה בייסורין' שבו חתם הרמב"ם את מסרי הסוד של איוב, ופרשנו לפי זה מדוע השמיט הרמב"ם את סיום ספר איוב על שיבת ה' את שבותו ואת תיאור כל הטוב שניתן לו אז.