במאמר שכתב ב"זמן ישראל", קבל העיתונאי אבנר הופשטיין על האימפוטנטיות הבלתי נתפסת של כל מי שתופסים עצמם כאופוזיציה לנתניהו ובעצם מפקירים לחלוטין את השטח. השיחה איתו נודדת בין משכן הכנסת, המחאות וההפגנות בקפלן ושער בגין ומול בתי ראש הממשלה בקיסריה וירושלים; על מנהיגי "המחנה שלנו" - נבחרי הציבור שברובם מתרשלים בעבודתם, מועלים בשליחותם וזונחים את בוחריהם; על המשפחות האומללות של החטופים ועל הסיכוי (הקלוש) לחולל שינוי. שיחה לא ממש אופטימית על התקווה, התסכול, המעשים הנואשים שלפעמים חורגים מגבולות ההיגיון והסבירות (וגם החוק) ובעיקר על מה שאולי אולי ניתן עוד להציל