זהו הפרק הראשון בסדרה חדשה של “פרות קדושות” שעוסקת בבית; מהו בית ומהי משמעותו האמיתית על רקע המלחמה ההולכת ונמשכת, במהלכה רבים איבדו או עזבו את ביתם ואחרים הלכו לחפש בית אחר מעבר לים. האם זה רק הבית שאנחנו גרים בו והאם יכול להיות יותר מבית אחד?
בפרק הראשון, ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין ורק כמה ‘משוגעים למקום’ נשארו בו, חשופים לאש יומיומית. כמה ימים אחרי ביקורנו במנרה פתח צה”ל במתקפה רבתי בלבנון, כמוצהר, על מנת לאפשר את חזרת התושבים לבתיהם.
בילינו כמה שעות עם כיתת הכוננות הותיקה שהולכת ומתדלדלת, כשחלק מחבריה קרס ונזקק לתמיכה נפשית ועם כמה מהותיקים שהת...
זהו הפרק הראשון בסדרה חדשה של “פרות קדושות” שעוסקת בבית; מהו בית ומהי משמעותו האמיתית על רקע המלחמה ההולכת ונמשכת, במהלכה רבים איבדו או עזבו את ביתם ואחרים הלכו לחפש בית אחר מעבר לים. האם זה רק הבית שאנחנו גרים בו והאם יכול להיות יותר מבית אחד?
בפרק הראשון, ביקרנו במנרה, הבית שנעקר מיושביו וכמעט נחרב לחלוטין ורק כמה ‘משוגעים למקום’ נשארו בו, חשופים לאש יומיומית. כמה ימים אחרי ביקורנו במנרה פתח צה”ל במתקפה רבתי בלבנון, כמוצהר, על מנת לאפשר את חזרת התושבים לבתיהם.
בילינו כמה שעות עם כיתת הכוננות הותיקה שהולכת ומתדלדלת, כשחלק מחבריה קרס ונזקק לתמיכה נפשית ועם כמה מהותיקים שהתעקשו להישאר.
“אם אתם רואים את לבנון אז גם רואים אתכם”, מזהיר אליעזר מכיתת הכוננות, לא לעמוד מול השטח החשוף לכפר הלבנוני שבצד השני. בינתיים צה”ל השתלט עליו. מחכים.
מי שמביט בממדי ההרס שנגרם לבתי הקיבוץ השליו והישובים הסמוכים מידי בני העוולה שמעבר לגבול – גם אם הוא שוחר שלום – לא יוכל שלא להצדיק, או לפחות להבין, את העונשים שהושתו עליהם בגל החיסולים הגדול.
שמענו גם על תופעות של ביזה בבתי הקיבוץ שנפגעו, וגם על המרכולית הנטושה, שממשיכה לעבוד עם החייליים כמבחן של כבוד.
לבסוף, שאלתי אותם שאלה אחת זהה, שהולכת ונעשית רלבנטית עבור כולנו; איפה הבית שלך?
“בית” – חלק ראשון.
הפעם נמליץ לא להסתפק בהאזנה או בקריאת הפרק אלא לצפות בוידאו המצורף.
מוקדש לקהילת מנרה ולכל המפונים שמחכים לשוב אל בתיהם.
צפו, שפטו ושתפו!
***
לצפייה בפרק – מומלץ (צילום וידאו וראיונות – יזהר באר. צילום סטילס – ניצן שורר):
להאזנה לפרק:
לקריאת הפרק, מהו בית (חלק א). מנרה – “ככה נראים הבתים בעזה”:
מאת: יזהר באר
צילומי סטילס: ניצן שורר
אנחנו חולפים ברחוב נטוש שצמחיה יבשה מכסה אותו. עזובה ועצב בכל.
מוטי: “בגדול זה מה שעושה כרגע מדינת ישראל לכל אזור הצפון.”
אנחנו מסתובבים בין הבתים עם מוטי, אליעזר ועידו. את נאור פגשנו מאוחר יותר בקיבוץ גדות. מוטי מזהיר לא להיחשף לכפר הסמוך, מיס אל-ג’בל. אליעזר מודאג, כורע ברך לצמצם נוכחות.
מוטי: “אתה רואה את לבנון מאיפה שאתה?”
מה זה היישוב ממול?
מוטי שי, בן 63, נשאר במנרה מתחילת המלחמה: “זה הכפר מיס אל-ג’בל. אבל תזהר, אם אתה רואה אותו הם רואים אותך. וטיפה לכיוון צפון, זה חולא.”
אליעזר גוטמן, בן 61, חבר בכיתת הכוננות: “מוטי, אני מודיע לך (צה”ל) יעיפו אותנו מכאן. אני לא צוחק…”
מוטי: “אנחנו כרגע מוסתרים, אליעזר, אף אחד לא רואה אותנו. אנחנו גם לא רואים אותם כרגע, הכל בסדר.”
אליעזר גוטמן (צילום מוידאו: יזהר באר)
מוטי: “ירו פה בכל נקודה אפשרית… תסתכל, בבית הזה הייתה פגיעה ישירה עם שריפה בפנים. הבית הזה חטף פגיעה ישירה, התפרק לגמרי… בנ”ט ברובם, כן. אפשר לרדת בזהירות.
אליעזר: “הם עושים איפוס כוונות על הבתים האלה. אפשר לראות שכל החלונות פה מנופצים. בואו נלך לבית של שרהל’ה. כאן הצמחיה מסתירה אותנו. הכל בסדר עד שנגיע לרחוב התחתון..”
“אח שלה נהרג במלחמת יום כיפור. ביניה. ההורים הם בני שמונים, לא ברור כמה זמן וכוח יש להם לבנות בית חדש ולחזור למנרה. ואלה הדברים הכי עצובים, בעיניי לפחות, מכל מה שקורה היום.”
עידו שלם בן 63, המנהל הכלכלי של מנרה: “זה לא רק כוח. אבא של אשתי התפנה בגיל 89 וחצי ממשגב עם, כשהוא היה בריא לגמרי ואחרי חודש וחצי נפטר.
“הוא לא נפטר כי היו לו מחלות רקע. זה פשוט… עץ שעקרו אותו אחרי 72 שנה… פשוט מת.”
מוטי שי (מימין) ועידו שלם
נאור שמיע, בן 51, יו”ר צח”י, חבר ועד, מורה וחבר כיתת כוננות: “יש אחוז תמותה מאוד גבוה, שלא מדברים עליו. המבוגרים חווים שבר רגשי עמוק, כי הם מבינים שהסיכויים שהם יחזרו למנרה ביום שאחרי הוא נמוך. אולי הם ימותו עד אז. אני כל הזמן שומע על עוד ועוד שנפטרו, על חבר’ה צעירים שקיבלו התקפי לב…”
נאור שמיע
חבר’ה צעירים?
נאור: “יחסית. זה דבר שמאוד כואב. אני אגיד לך משהו יותר כואב – מי שכבר מת, עד עכשיו לא שמו לו מצבה. כי אין מישהו שעולה לשים לו מצבה.”
אנחנו עוברים ליד בית שנפגע קשה מהירי הבלתי פוסק ואני שואל את מלווי:
בעלי הבית ראו את הבית במצבו הזה?
מוטי: “רק בתמונות.”
איך הם הגיבו?
מוטי: “איך הם הגיבו, בצהלולים…” (מגחך).
***
איפה גרה רחל רבין?
מוטי: לא כאן, יותר למטה. רחל היתה עושה לי בייביסיטר…”
עידו: “תרצה, הבת של רחל, הגיעה לפה השבוע, למעשה בפעם הראשונה מאז התשיעי לחודש, לקחת את המכתבים של רחל עם אח שלה (יצחק רבין), כל הזיכרונות. היא לא באה לקחת שטיחים וכסף…”
רחל ויצחק רבין. מארכיונה הפרטי
רחל במצב של תודעה, היא יודעת מה קורה?
אליעזר: “לסירוגין. היא תהיה בת מאה השנה. רוב הזמן עכשיו היא פחות צלולה…”
כשאנחנו ממשיכים לצעוד בשבילי הקיבוץ מוטי מצביע על צריף עץ ישן: “זה הארכיון, אחד המבנים הראשונים במנרה. חלק מהמבנה עבר שיפוץ מחשש שיקרה לו משהו. את רובו כבר ארזנו והורדנו למקום מבטחים, ואנחנו היום מנסים לשמר אותו גם בדיגיטציה…”
מה יש בו?
מוטי: “הו הא… כל הדברים מ-1943…”
עלייה לקרקע, רכס רמים, מנרה 1942
אספקה בדרך עפר למנרה, 1948
משם אנחנו צועדים לגנון “סנונית – פשוש” ומציצים דרך החלון בחלקי הבטון והטיח שקרסו על הרצפה.
אליעזר: “אנחנו מתקרבים לבית של מוטי בצעדי ענק. רגע, תן ליזהר לצלם.”
מוטי: “בקטע הזה של המקלט פגעה קטיושה. היא תלויה במשרד שלי, אגב.”
אליעזר: “כאן גר חבר מבוגר שלא גילו לו שזה מה שקרה לבית שלו.”
מוטי: “לא גילו לו כי הוא נפטר.”
אליעזר: “הבית ההרוס הזה הוא טרגדיה: הבן, תומר דוד, נפל בצה”ל ואח שלו התאבד מאוחר יותר. הוא נהרג בדיר בלוט, בגדה, בשנות ה-90. הבן השני התאבד על הקברים של האח ושל האמא, שנפטרה מסרטן.”
תומר דוד ז”ל. דיוקן על קיר בבית ההורים שנהרס חלקית בהפגזה במנרה
מי נשאר?
מוטי: “האבא, שנפטר לפני כשנה.”
עידו: “תקשיב, בסוף יולי סיימתי מילואים במסדרון, הגעתי לפה ופשוט היתה לי תחושה של עזה. ככה נראים הבתים בעזה.”
***
בכביש למנרה
אליעזר: “הבית הזה נפגע מטיל נ”ט. זה קל להם נורא, כי הם מכוונים תוך כידי המסלול עצמו, ומצלמים את זה ברחפנים. הם גם שולחים לנו אחרי זה את הסרטונים.”
מה זאת אומרת שולחים לכם?
עידו: “יש להם הסדר עם כיתת הכוננות, ועם הנהלת הישוב, שהם מתעדים את הנזק, כי אנחנו לא יכולים. צה”ל לא מרשה לנו” (צוחק).
אליעזר: “הם מעלים מראש רחפן, שמראה את מיס אל ג’בל ואת מנרה, מסמנים את הבית, מראים את הבית שמסומן, ואז הם שמים מוזיקה. כמו בסרטונים של חמאס. מראים איך מכינים את הטיל, איך יוצא הטיל, רחפן מצלם את המסלול, אתה ממש רואה אותו זז לפה ולשם. כשמגיע הטיל אנחנו רואים את הסיב האופטי שמתגלגל, והמרחק פה לא גדול מאוד.”
מה המרחק?
אליעזר: פחות משני קילומטר.”
מנרה תחת אש (צילום: כיתת הכוננות)
ואיך אתם מקבלים את הסרטונים?
אליעזר: “זה מתפרסם בסרטוני הוידאו.”
אז אתם מנויים על שלהם והם מנויים על שלכם?
אליעזר: “לא, זה סרטים חופשיים.”
“תראה פה”, מצביע אליעזר על פינה של בית. “הצבא אוהב לשים מצלמות וכל מיני אנטנות על פינות של בתים, אז לוקח להם 24 שעות להוריד אותם. הם מזהים את כל הדברים האלה ומפילים אותם.”
מוטי: “נדמה לי שהבניין היחידי, אולי שניים, שלא קיבלו פגיעה ישירה הם זה וזה. כל השאר בשורה הזאת נפגעו”
איך אתה מסביר את זה?
מוטי: “לא בא להם עליו. מצד שני, יש בהם פגיעות הקפיות, פגיעות הדף. כמו שאתה רואה, כל המדרון התחתון שאנחנו לא נגיע אליו, נשרף.”
כמה בתים נפגעו בסך הכל?
מוטי: “סדר גודל של כ- 80% מהדירות במנרה.”
***
אליעזר: “תזהר, אם אתה רואה את לבנון רואים אותך.”
מוטי: “לא לעבור אותו, לא לעבור אותו, לא לעבור את ‘החזיר’ (בובה המדמה אדם) שעל החלון…”
ניצן: “יזהר, הוא לא רוצה שניחשף מול החלון הזה.”
אליעזר: “אתם יכולים לראות את הכניסה והיציאה בקיר השני.”
של מי הבית הזה?
מוטי: “זה הבית של איילה ושלומי…”
תגידו, מה לגבי הכפר שממול, הוא שלם, הוא נטוש?
מוטי: “ירו עליו, הורידו, אבל אני לא יכול להגיד שפרקו אותו לגמרי.”
יש איזו משוואה, אתם הרסתם לנו 70 בתים, נהרוס לכם 70 בתים או משהו כזה?
מוטי: “לא.”
מה כן יש?
אליעזר: “אין לנו עניין ליצור יחסי שנאה עם היישוב עצמו. אין לנו. זאת אומרת, בסוף אנחנו עובדים בסינרגיה כל הזמן. השטחים שלנו ושלהם צמודים.”
יש יחסים בימים כתיקונם?
אליעזר: “היו שנים רבות. אבל יש כבוד הדדי. אנחנו מודעים לזה שהם בעיקר סובלים שם.”
איך הכבוד ההדדי בא לידי ביטוי?
“החיזבאללה, משתמשים אפילו בנשים שלהם. אוכלים להם את האוכל שלהם…”
איך אתם יודעים את זה?
אליעזר: “יש מודיעין. ואנחנו יודעים את זה גם מהסיפורים שלהם. כשהיו הסכמים, או שקט לאורך טווח ארוך, היישוב, שהיה קטן נורא, התרחב דווקא לכיוון ישראל, כי היה להם ברור, שקרבה אלינו, עושה להם טוב.
לאחר ביקורנו במנרה נודע שתושבי מיס אל ג’בל שנותרו עזבו בבהילות את הכפר אחרי שצה”ל החל לפגוע בבתים בצורה מסיבית.
***
אליעזר: “השאירו פה משחות שיניים… מבחינתי הדברים הנוראים זה, אתה רואה את מגרשי המשחקים וכל העשבים לגובה, ואין לזה שום סוף…
“ניצן, כל הזמן רואים אותך מהחלון…”
ניצן: “אותי?”
אליעזר: ” כן. ובסוף, אתה יודע, אנחנו צריכים לספר למשפחה מה קרה… מה נגיד, שלא היית ממושמע ברגעים האחרונים?”
ניצן: “שלא ראיתי את החלון האחורי.”
אליעזר: לא ראית את החלון האחורי, איך לא ראית? אתם כתבים, אתם רואים יותר מאיתנו. זה אתה עם המצלמה ביד ולא אנחנו.
“הנורא הוא שהיו פה דלתות שהיו נעולות. ואנחנו מגלים ששברו אותם ונכנסו פנימה.”
מי?
אליעזר: “לא אומר יותר ממה שאמרתי כי אני לא יודע.”
נבזזו דברים?
אליעזר: “כן, יש גם תופעות לא יפות.”
ואין אינדיקציה במי מדובר?
אליעזר: “יש, אבל אינדיקציה זה לא בית משפט.”
מה האינדיקציה אומרת?
אליעזר: “אנחנו יודעים מי נמצא כאן בישוב כל הזמן.”
מתוך היישוב אתה חושב?
אליעזר: “לא אנשי מנרה.”
זאת אומרת שכנים?
מוטי: “לא. אבל עזוב, לא נגיד דברים, זה לא… באמת. היו פה חיילי מילואים, לאורך הזמן נכנסו למקומות שלא היו צריכים להיכנס אליהם, לא פעם ולא פעמיים, פרקו…”
נעלמו דברי ערך?
מוטי: “אני לא יודע אפילו מה נעלם…”
אליעזר: “היו פה תופעות של אנשי מילואים, שקיבלו ציוד כדי לחלק ומכרו אותו.”
מה אתה אומר…
אליעזר: “אנשי מילואים שקיבלו ציוד כדי לחלק, ואת חלקו מכרו. לחיילים, לקצינים.”
ציוד צבאי אתה מתכוון?
אליעזר: “לא. ציוד שנתרם על ידי ארצות הברית, על ידי פילנתרופים…”
***
אליעזר מצביע על התלתליות שמוצבות בחדר המדרגות של הבניין: “הפכו את הישוב הזה לבסיס. איכפת לנו לא רק מהבטונים, בסוף זה שייך לקהילה שקיבלנו…”
מה הרעיון הצבאי פה?
אליעזר: “אם הם (החיזבאללה) משתלטים, אפשר פשוט להסתתר פה מבחוץ ולהגן על הבניין. זאת אומרת, לשמור על החיילים…”
אבל מה הרעיון של תלתליות באמצע חדר המדרגות?
אליעזר: “שלא יוכלו לעבור בצורה חופשית, כשמשתלטים על המקום.”
אם יבוא האויב?
אליעזר: “כן. זה הפחד הגדול פה, זאת אומרת. השתלטות. אם במהלך של כמה שבועות, כל יום יבוא רק אדם אחד או שניים לתוך הבניין ויישאר, באחד הלילות ייצאו 500 איש בריצה לכאן ולא נוכל לעשות כלום. זה ברור לגמרי. שום כיתת כוננות לא תעמוד בזה.”
אליעזר: “אתמול עד אחת וחצי בלילה היינו פה בשריפה גדולה שנוצרה כי הפילו כאן מאחור כתב”ם. ממש פה.”
זה ממשיך על בסיס יומיומי?
אליעזר: “אנחנו מתחננים לשירותי כבאות שיעלו, והם לא מוכנים לעלות לכאן…”
הם מפחדים?
אליעזר: “מפחדים…
“הם (החיזבאללה) מצפים לנו שאנחנו נלך לבדוק מה קורה, ומחכים לנו ויורים טיל ואחר כך טיל שני. אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו יודעים שהם מחכים לנו. הם יורים פגז ואחרי זה מחכים, ואז טיל ואחרי זה מחכים וטיל שני. כמו שעושים בפיגועים.”
***
אליעזר: “פה גרה מישהי שהייתה מורה שלנו. היום היא מבוגרת, היא בת 80. היא אהבה לצייר וציורים מאוד מיוחדים. ברגע שהכל נשרף חברי קיבוץ מכיתת הכוננות, רצו לכאן, ועניין אותם להוציא את הדברים הכי חשובים לה בחיים. כי זה מה שיישאר לה בסוף מהכל. הציורים. כן, הצילו. הצילו את הדברים הנורא אישיים. רק חברים ממנרה יודעים מה אישי לכל אחד. כי הקהילה כ”כ קטנה.
ניצן… אתה הילד הסורר…”
ניצן: אני צריך עוד דקה או שתיים לצלם…”
אליעזר: “זה הרבה…”
אתה על תקן של מילואימניק שמוצב באופן קבוע פה?
אליעזר: “ביקשו דרך הצבא, שאני אבוא לפה, כי גם כיתת הכוננות פה די בבעיות. זאת אומרת, אחרי הרבה פגישות עם קב”נים, החבר’ה פה חיים בסיר לחץ. זאת אומרת, אנחנו קמים בבוקר עם התקפה קטנה, אחרי צהריים התקפה קטנה, ארוחת הערב עם התקפה קטנה, קבוע שישי, בשבע וחצי בערב, יורים אלינו. אנחנו רצים למקלט. כמובן הם יודעים שזאת קבלת שבת, והם יודעים שאנחנו מחכים עשר דקות וחוזרים לאוכל, ואז הם עוד פעם יורים אלינו. זאת אומרת, מין שגרה כזאת.”
הם לא מתחלפים ביניהם?
אליעזר: “בהתחלה כיתת כוננות הייתה רק מבני מנרה. עכשיו פחות מחצי ממנה בני מנרה, כי נפצעו חברים, והיו שפשוט יותר לא יכלו נפשית להמשיך בסיטואציה הזאת.”
תגיד, במנרה היו קורבנות בנפש?
אליעזר: “כן… מעניין שדווקא מאלה שאמרו שאנחנו ב-100% חוזרים למנרה כבר הספיקו למות שלושה או ארבעה חברים ותיקים, בעשרה חודשים אחרונים. לפי קצב תמותה של מאה ומשהו מבוגרים אמור למות אחד בשנה. אלה הפרופורציות…”
יש להניח שהמציאות זרזה את התהליכים.
אליעזר: “כן, כל כך קשה…”
מוטי לעידו: “אתה זוכר את מה שאמר ליאור? נגמר לו המנוע. כמות האנשים שנגמר להם המנוע… עכשיו, יאללה, מנרה מחר בבוקר תשתקם. גם קרית שמונה וגם מטולה. זה כלום…”
עידו: אני מסכים איתך. אבל אנחנו לא סתם אמרנו שמנרה זה המגדלור של הצפון (מנרה – מגדלור בערבית. י.ב). יש משהו סמלי לתושבי הצפון, ואני שומע את זה מאנשי העמק. יש לי חברים בשניר, בכפר סולד וזה, הם אומרים שכשהם רואים את האור במנרה דולק, הם יודעים שיש עוד איזה סוג של תקווה.”
מוטי: “אין ספק שמנרה זה סמל. מטולה זה גם סמל. קריית שמונה היא העיר הבירה שלנו, לצורך העניין. אני מסכים לכל מילה שאמרת.
“אבל בסוף צריך לראות, זה יכול לקחת עשרות שנים. אנשים לא מסוגלים. אתמול דיברתי עם הבחור של ‘דג על הדן’, הוא אומר, ‘תקשיב מוטי, אני ממוטט. לא מסוגל. המדינה לא עוזרת לי, לא נותנת לי כלום. אין לי כלום כבר. אין לי כלום.’ אם אין מנוע, אז אין מנוע…”
עידו:” יש עשרות אלפי אנשים שאין להם את הקהילה של מנרה ובני מנרה וזה. החוסן של מנרה נובע, הרבה מאוד, מהמשפחה המורחבת ומהקשר למקום. קשר למקום בלבד, בלי משפחה מורחבת, לא עוזר.”
מוטי: “הסיפור של מנרה זה סיפור לטעמי, זה באמת סיפור הצלחה, סיפור מדהים…”
עידו: “הבעיה היא שהצפון הפך להיות שקוף.”
תגידו, למה מנרה היא דוגמה, או מגדלור, כמו שאתם אומרים? במה היא שונה ממרגליות?
מוטי: “מנרה זה היישוב הראשון שעלה על רכס רמים. מנרה קיבלו את נס הקוממיות בזמנו מבן גוריון. ואת מנרה רואים מכל מקום. יצא לי להיות הרבה בלבנון, את מנרה רואים מכל מקום, גם מלבנון וגם מישראל. זה איזשהו מקום, שולט, שרואים אותו באמת, והוא מסמל משהו…
עידו: “מנרה נכנסה ל-9 לחודש, בפינוי, כשהיא במצב של עלייה ושל פריחה. בייחוד צמיחה דמוגרפית, אחרי הרבה שנים שקראו לה קיבוץ 70-70. 70 חברים, רובם מעל גיל 70.
“לפני שש-שבע שנים היו פה ארבעה-חמישה ילדים. בתשיעי לחודש פונו מפה 83 ילדים.”
***
אליעזר: “זו ‘בריכת המיליונרים’ המפורסמת, שכל המדינה רעשה ממנה.”
מתי מילאתם את הבריכה?
מוטי: “ממש בימים האחרונים. רק לצרכי תחזוקה. אבל עוד מעט נחזור למנרה וגם הבריכה תעבוד.” (צוחק).
יחזרו בקרוב אתה חושב?
מוטי: “ברגע שיהיה אפשר הרבה מאוד חברים יעלו למנרה. כל מי שיוכל. כרגע רוב האנשים לא יכולים לחזור כי הבתים שלהם הרוסים. וממדינת ישראל עוד אף אחד לא הגיע לאמוד את רמת הנזקים, לא שמאים של מס רכוש ואף אחד.”
אליעזר: “במערכת הבחירות של ’81 הגיע צוות טלוויזיה לשער הקיבוץ. שאלו איפה אפשר למצוא חברים לראיין, נכנסו ולא מצאו אף אחד. בצהריים חזרו לשער ואומרו; תשמעו, אין אף אחד. אמרו להם; אנשים עובדים, לכו לבריכה. קיץ, אולי תמצאו מישהו. הם הגיעו צילמו את הבריכה וראו זקן אחד, מהמייסדים, עושה פה בריכות לבד. כמובן שהם צילמו את זה עם הנוף המטורף הזה, וראיינו אותו. הם יכלו לראות טוב מאוד שיש לו מספר מהגטו. בניומין.
“והעלו את הכתבה בחדשות שמונה. מנחם בגין עלה למהדורה אונליין ואמר, ‘אתם ראיתם את בריכת המיליונרים של מנרה?’
“עד שבעים ושמונה לא הייתה פה בריכת שחיה. כילדים גדלנו עם הבריכה של הגן, משהו מרובע כזה של שלושה על שלושה מטר שזה היה משהו. ואז עשו את הבריכה, לזכר נחמיה רבין…”
נחמיה רבין (במרכז) עם ילדיו יצחק ורחל (מארכיונה הפרטי של רחל רבין)
נחמיה זה אבא של רבין?
אליעזר: “אבא של רבין.
עידו: “פה הוא אבא של רחל.”
שלט לזכרו ב”בריכת המילונרים” (צילום יזהר באר)
עידו: “אתה מבין שבקיבוץ של בריכת המיליונרים, בארבע שנים הראשונות היו מורידים את הכביסה עם פרדות למטה בשביל לעשות כביסה, כי לא היו פה מים… ”
אליעזר: “לפעמים היינו עוצרים בקרית שמונה בדרך חזרה מהעבודה, ועושים שיעורי עזר לילדים במקלט. למחרת אנחנו יורדים בשתיים בצהריים, מוותרים על ארוחה הצהריים שמחכה לנו בקיבוץ, באים למקלט, הם עומדים עם אבנים וזורקים עלינו אבנים. אנחנו שואלים: מה קרה?”
מי זורק עליכם אבנים?
אליעזר: “הילדים שאנחנו מלמדים אותם כל יום בקרית שמונה. עוזרים להם בשיעורי בית. זורקים עלינו אבנים. ‘תלכו מפה קיבוצניקים, אוכלי טריפות ונבלות…’
כמה זה היה אחרי הנאום של בגין?
אליעזר: “למחרת בצהריים. עם כל הכבוד לדמוקרט הזה, שנתן כבוד לאשה וכו’. הוא זה שהדליק את הכל.”
הוא נתן את הסטארט?
אליעזר: “ברור, בענק…”
תגיד, מה זאת השריפה שם?
אליעזר: “זה מהכתב”ם, אתמול.”
עד עכשיו זה בוער?
אליעזר: כן
***
אנחנו עוזבים את הבריכה וממשיכים לכיוון הרכבל המושבת שבקצה הצוק המשקיף על העמק.
הרכבל של מנרה
אליעזר: “תראה איזה שקט, זה החלום. עבורנו, שקשורים למקום, זה אסון. אנחנו בשיא הקיץ, כל הדברים פה היו אמורים לעבוד. זה היה אתר תיירות מדהים, ‘בריכת המיליונרים’, ותסתכל על העשבים האלה… זה מה שיש פה. זה הפרצוף שלנו היום.
“וזאת התמודדות. בסוף את הבטונים נתקן, אבל זה שהמקום הפך להיות שממה, ולא מרצון. פשוט ברחו. המדינה אמרה לאנשים; עופו מפה, וזהו, כי אנחנו לא מסוגלים לשמור עליכם יותר!”
אנחנו חולפים לצד הרכבל הדומם ואני שואל את אליעזר על מחזה ההרס הנגלה לעינינו ועל הקונטרסט מול פנורמת נוף העמק:
אליעזר: זאת שריפה מוקדמת וגם מאוחרת…”
מוטי שולח מבט חולמני אל העמק הפרוש לפנינו ואומר כמדבר אל עצמו: “אני גאה בהם…”
במי אתה גאה?
מוטי: “במרגליות.”
למה?
מוטי: “הם מכשירים קרקע עכשיו.”
עידו: “מרגליות מדהימים.”
הם לא נטשו?
מוטי: “היה מי שטבע את המונח; ‘עד התלם האחרון’. לא משנה מה, חקלאות בסוף היא זו שקובעת את הגבולות ואיפה נהיה.
וזו אחת התוכניות של מנרה. אנחנו רוצים להקים רפת במנרה. אנשים לא תמיד אוהבים את השטויות שלי, אבל אם תהיה כאן רפת אי אפשר יהיה לנטוש אותה. אין דבר כזה לנטוש אותה בשום מקום. גם בעוטף עזה, במלחמה, בימים הכי קשים, הלכו לטפל בבעלי החיים.”
אז אתה אומר שהרפת תהיה ‘התלם האחרון’?
מוטי: “הרפת זה ‘תלם אחרון’, יותר ממטע. כי מטע נשרף ועוד שנה ישקמו אותו מחדש, אבל רפת – אין דבר כזה. לא משחררים את הפרות, חייבים להשקות אותן, חייבים לחלוב אותן, אחרת הן ימותו בעינויים.”
דיברתם קודם על הבריכה ועל בגין ועל התגובות מקריית-שמונה, מה הסנטימנט שלכם היום כלפי השכנים מקריית-שמונה?
![[פרות קדושות] פרק 85. מהו בית. (חלק א) מנרה – "ככה נראים הבתים בעזה"](https://pbcdn1.podbean.com/imglogo/dir-logo/367900/367900_300x300.jpg){kind=logo}
