ג/ 137 - טעמי המאכלות האסורות להרמב”ם

כותרת משנה: שיעור 137 - ח"ג, פרק מח[1], פסקאות 1-5

תאריך: שלישי, כח סיון התשפ"א

תקציר: לאחר שתועלות הקדושה והפרישה מהתאוות וריסונן כבר התבררו כחלק ממטרותיה של התורה, ניגש הרמב"ם להוסיף טעמים מדוע נאסרו דווקא אותם מאכלים שנאסרו לעומת שאר המאכלים, ומהן התועלות השונות מאיסורם של אלו בדווקא.

כך ביאר הרמב"ם את פחיתותם של מיני בעלי החיים שנאסרו מבחינת תזונתית, וכן את איסור הדם את החלב ואת הנבלה והטריפה. באיסורו של החזיר הוסיף הרמב"ם תועלת נוספת כחלק משמירת ההיגיינה בערים (והוספנו לדון בסתירה-לכאורה ברמב"ם האם איסור החזיר הוא "חוק" וגזירת כתוב שאינה מובנת או שמא דעת האדם מכרעתו), ואת איסורי אבר מן החי ובשר בחלב ביאר הרמב"ם גם מהרחקה מקניית אכזריות וממנהגי הע"ז.

בכל אלו ביארנו את דברי הרמב"ם עצמם והוספנו לדון בהם ולהשוותם לטעמי האסורים הללו גם לפי מפרשים נוספים.