כמה זה קשה לנו לפעמים לתפוס את המקום, לתפוס את המקום שלנו. כמה זה קשה לנו לעלות על הבמה להציג, כמה זה קשה לנו אפילו לפעמים להצטלם ולשים תמונה מקרוב של הפנים שלנו שיוכלו לראות אותנו, לזהות אותנו. אנחנו מנסות לפעמים להסתתר מאחורי אנשים אחרים, ילדים, לא לספר שזה משהו שעשינו.
שאלתי השבוע בסקר אם נוח לך להציג על הבמה מול קהל או כנס או בהרצאה ורק משהו כמו 37% אמרו שנוח להם בכל פורום על במה. הרוב אמרו שנוח להם אם זה אנשים שמכירים או בפורום קטן, היו כאלה שאמרו שלא נוח להם להציג אבל עושים את זה כשאין ...
כמה זה קשה לנו לפעמים לתפוס את המקום, לתפוס את המקום שלנו. כמה זה קשה לנו לעלות על הבמה להציג, כמה זה קשה לנו אפילו לפעמים להצטלם ולשים תמונה מקרוב של הפנים שלנו שיוכלו לראות אותנו, לזהות אותנו. אנחנו מנסות לפעמים להסתתר מאחורי אנשים אחרים, ילדים, לא לספר שזה משהו שעשינו.
שאלתי השבוע בסקר אם נוח לך להציג על הבמה מול קהל או כנס או בהרצאה ורק משהו כמו 37% אמרו שנוח להם בכל פורום על במה. הרוב אמרו שנוח להם אם זה אנשים שמכירים או בפורום קטן, היו כאלה שאמרו שלא נוח להם להציג אבל עושים את זה כשאין ברירה, ולקחתי את הפרק השבוע לדבר על - למה לתפוס את המקום שלנו, מה זה אומר, וגם את הטיפים שלי, את המחשבות שלי על איך לעשות את זה, איך להשפיע ולמה זה כל כך חשוב לדעתי לייצר לעצמנו נוכחות, נוכחות על הבמה להציג את הדברים שעשינו, וגם אפילו במקום הוויזואלי של התמונה שלנו, של ההופעה שלנו.
איכשהו שני הדברים האלה בשבוע האחרון התחברו לי והיה לי חשוב להקדיש את הפרק השבוע של הפודקאסט לנושא הזה של לתפוס את המקום שלנו, לתפוס את המקום שלנו על הבמה. פתיחה ונתחיל
**********************
אני רוצה לשאול אותך מה הדבר הכי משמח שקרה לך בעבודה או בתפקיד, בחודש האחרון. על מה את ממש ממש גאה בעצמך?
זה יכול להיות בחודש האחרון אפילו בתקופה האחרונה, ואני רוצה גם לשאול אם סיפרת על זה למישהו?
אם ביקשת להציג את ההצלחה שלך, את אותו דבר משמח שקרה לך בפורום, אפילו בפורום קטן או בפורום גדול. אם היה משהו שעשית, שקרה לך, שהיה משמעותי, האם גם מצאת את הדרך לדבר על זה החוצה, להעביר את זה הלאה?
אני שואלת כי בחודש האחרון ראיתי את ההכנות לקראת הכנס של עמותת משאבי אנוש ואת השיתופים ברשת אחרי שחלק מהארגונים קיבלו פרס מצוינות. אני באמת שמחה שהעמותה לוקחת כבר מספר שנים את ההזדמנות לפתוח את הבמה, לפרגן לארגונים שעושים תהליכים מצוינים בעולם של משאבי אנוש. אני חושבת שיש הזדמנות מעולה ללמוד אחד מהשני, זה דבר נהדר.
בעבר זאת הייתה אחת הסיבות שבאמת היה לי חשוב ביחד עם יעקב ב HRD כשהקמנו את כנסי הגיוס, זאת הייתה הזדמנות לתת במה לאנשים שעושים הרבה דברים בשטח, לכאלה שיש מה ללמוד מהם, ולתת להם את הבמה כדי להעביר את זה הלאה. אבל אני יכולה להגיד שבכל כנס שעשינו ואני די בטוחה שזה קורה גם היום, כשמזמינים בקול קורא להגיש מועמדות, יש על כל אחד שמגיש מועמדות, שאומר יש לי משהו שעשיתי, שאומרת יש פה משהו שעשינו טוב בארגון, יש לפחות עוד עשרה שאנחנו במשך השנים מצאנו את עצמנו פונים אליהם ומבקשים: בואו, בואו קחו את הבמה. פרויקטים שמי שהוביל אותם לא הרגיש מספיק נוח, לרוב לא הרגישה מספיק נוח לספר, לא הרגישה מספיק נוח לעלות על הבמה, להגיד הנה יש פה משהו טוב שעשינו ולהעביר את זה הלאה. אני מדברת בלשון נקבה משתי סיבות: אחד כי קהילת משאבי אנוש וקהילת הגיוס בתוכה, הקהילה שלנו היא קהילה שרובה נשית. וגם כי לפחות מהחוויה שלי בהרבה הרבה שיחות נראה שלנשים יותר קשה לתפוס את המקום, יותר קשה לנו לתפוס את הבמה.
אני גם פוגשת את זה במקום הוויזואלי כשאני מסתכלת על התמונות של נשים בלינקדאין ובפייסבוק. היום בלינקדאין אולי להרבה יש תמונת פנים, אבל להרבה עדיין בפייסבוק מעדיפים לשים בתמונת הפרופיל את "אותי עם הבן זוג/בת זוג", את הילדים לפעמים רק את הילדים לפעמים תמונה של משהו שמחליף אותנו או עם משקפי שמש או משהו מטושטש מרחוק, ויש לי תמיד איזושהי תחושה שאנחנו מחפשות איך לברוח מאור הזרקורים.
כששאלתי בסקר השבוע אם בפרופיל ברשת יש תמונת פנים שלך אז כן הרבה רוב אמרו שיש, קרוב ל-85% אמרו שיש תמונה ברורה אבל 15% פחות או יותר דיברו על זה שיש תמונה אבל מרחוק, תמונה שאני רוצה שלא יראו פרטים, מטושטשת עם משקפיים או משקפי שמש או משהו עם הערות סביב התמונה. ואני חייבת להגיד שאני לחלוטין מבינה את הקושי או את האתגר שאנחנו מתמודדים איתו עם ה:"לתפוס מקום".
אני יודעת שאם מסתכלים עלי מהצד אולי זה נראה שמאוד קל לי לתפוס את המקום שלי, להצטלם, לשתף תמונות שלי, לעלות לבמה ולהגיד מה שיש לי להגיד וזה באמת היום יותר קל לי מבעבר אבל כן חשוב לי לשתף שזה משהו שאני מתמודדת איתו באופן אישי כל הזמן. הקול שלי בתוך הראש, הקול הפנימי שלי בתוך הראש נלחם בהרבה קולות שאני יודעת שמסתובבים בחוץ וזו בחוויה שלי סוג של "הורדת ידיים" כזה עם עצמי בין הקול שמחזק את הקולות החיצוניים לבין הקול הפנימי.
יש לי מחשבות כאלה על מה יחשבו אם יראו שהשמנתי .אם כותבים את השם שלי בגוגל ומסתכלים על תמונות אפשר לראות את כל התמונות שלי מההיסטוריה ב 17+ שנים האחרונות שאני נקרא לזה "בחוץ" - כותבת ברשת, נוכחת, ותמיד הייתה לי התלבטות אם לעדכן תמונה או לא לעדכן תמונה, גם כשעליתי במשקל גם כשירדתי במשקל, והיו לי הרבה שינויים ב 17 השנים האחרונות.
שאלה אותי פעם מישהי איך אני מרשה לעצמי לעשות וובינרים כשיש לי חריץ בין השיניים וכשמצלמים אותי בוובינר מקרוב, בזום, אז רואים את החריץ ואם זה לא משהו שמפריע לי. אני מודה שהקול שלה גם שלוש שנים אחרי עדיין מציק לי ואני מתעסקת עם זה מדי פעם למרות שהצלחתי להזיז את זה יחסית הצידה, רוב הזמן. בשנים האחרונות היו תקופות שהיה לי לא פשוט, כל מיני תהליכים שעברתי, התגרשתי לאחרונה, עברתי תהליכים לפני, והיו תקופות שזה ממש השפיע עליי, שהתלבטתי אם לתפוס את הבמה, אם ללכת להדריך כשאני מרגישה פחות טוב, כשדברים מעסיקים אותי.
הרגשתי לפעמים שאני צריכה לעשות איזה "שואו" כלפי חוץ והאמת שלפעמים גם בבית הרגשתי שאני צריכה לעשות "שואו" כשבחוץ היה לי טוב, לפעמים בבית הייתי צריכה לעשות איזשהו שואו. המקום הזה של לתפוס את הבמה של לדבר להגיד את מה אני מרגישה הוא לא תמיד פשוט לנו, לא בבית ולא בחוץ. אבל אני חושבת שהוא סופר סופר סופר חשוב. אני יודעת להגיד שאם שואלים אותי למה זה כל כך חשוב לי לדבר להשמיע את הקול וזה תמיד הכוח שדוחף אותי כשאני מרגישה שאני לא מספיק משמיעת את הקול שלי זה המקום שאני עוצרת עם עצמי. אני בודקת רגע האם הכל בסדר איתי?
בכל ערוץ שאני נמצאת בו בכל מקום אני אומרת שוב, גם בבית גם בחוץ, בתקופות שונות במשך החיים כשהרגשתי שמשהו מעכב אותי, שאני לא מצליחה לדבר, זה היה המקום שעשיתי עם עצמי את העבודה הכי חשובה, כדי להצליח להשמיע את הקול ולהבין מה קורה לי. לפעמים התחושות הפחות טובות מגיעות לפני שאנחנו מצליחים לשים עליהן מילים.
אבל אם אני אקח את זה רגע למקום עבודה יש חשיבות מאוד מאוד גדולה ללבוא ולהציג על הבמה את הדברים שהצלחנו לעשות. הסיפור של לתפוס את הבמה ולהעביר הלאה את ההצלחות שלי קשור ליכולת שלנו להשפיע, קשור ליכולת שלנו ללמד אנשים אחרים לעזור להעביר הלאה. ככל שאנחנו לוקחים דברים שאנחנו עושים שמצליחים ואנחנו מעבירים אותם הלאה זה מחזק אותנו וזה מחזק את הסביבה שלנו וזה בונה ארגון יותר חזק וזה בונה ארגונים יותר חזקים ותהליכים שמתגלגלים ומשתרשרים. וזה חוזר אליכם אחר כך בתור משהו מאוד מאוד מחזק.
אני יכולה לספר לכם שלפני משהו כמו חצי שנה היה לנו מפגש היכרות עם החממה לגיוס עם התוכנית שלי למנהלות גיוס ושאלתי מי יש לה סיפור הצלחה שהייתה רוצה לשתף ואף אחד לא הגיבה. כמה עשרות משתתפות שהיו רשומות לאירוע ואף אחד לא הגיבה. אבל כששאלתי אם יש לך משהו משמח שקרה לך בחודש האחרון פתאום היו ארבע חמש תגובות. כשביקשתי שהם יציגו את זה לפורום הם התחילו להציג והיו שם פרויקטים מדהימים, שלא הצלחתי להבין למה קודם כשביקשתי סיפורי הצלחה, הן לא שיתפו. היו שם פרויקטים ברמה הארצית, השקות של תהליכי גיוס, של חבר מביא חבר, באמת תהליכים מאוד מאוד מרשימים, אבל הן לא הרגישו מספיק נוח לקחת את הבמה, לעלות ולספר מה הן עשו.
כששאלתי בסקר שהרצתי שבוע כמה, אחרי אירוע מוצלח בתוך הארגון קל להם לספר, 45% אמרו שחשוב להם לספר על פרויקטים מוצלחים בתוך הארגון כי אחרת בלי זה לא ידוע אבל 40% כתבו שהם לא יספרו מיוזמתם אבל אם מישהו יספר הם יגידו. עוד 11% אמרו "האמת שאני משתדלת מאוד לא לתפוס את הבמה, אם מישהו אחר יספר זה בסדר". כלומר יותר מ-50% מעדיפות שמישהו אחר ידבר עלינו. שמישהו אחר יספר מה עשינו. וקיבלתי גם כמה תגובות שדיברו על זה שזה לא צנוע ולא נעים לי להשוויץ וקשה לי לדבר על עצמי.
אני רוצה להציע שלא תסתכלו על התהליך הזה של "לתפוס את הבמה" בתור משהו של שוויץ או של לפאר את עצמנו. זה נכון שכשאנחנו תופסים את הבמה זה בונה לנו בסופו של דבר את המיתוג האישי, אבל ההזמנה היא לא לדבר על "אני ואני ואני עשיתי ככה עשיתי ככה". ההזמנה היא לדבר על הפרויקטים שעשיתם. ההזמנה היא ללמד את האנשים בחוץ את מה עשיתם. פחות לשים את הפוקוס על עצמנו אני באמת לא חושבת שזאת המטרה. אני חושבת שהמטרה היא להצליח להשפיע אני חושבת שהמטרה היא ללמד, היא לתת כלים, היא להראות סיפורי הצלחה כדי לקצר את הדרך לאנשים שמגיעים אחריכם, כדי שלהם יהיה יותר קל. יש איזה שהוא גלגל כזה איזה שהוא תהליך שככל שאנחנו מעבירים הלאה, משפיעים הלאה, החוצה את מה שעשינו, אחרים לומדים מאיתנו וזה מגיע אחר כך זה מחזיר את עצמו גם אחר כך אליכם.
מחר אתם רוצים להחליף תפקיד אז כבר מכירים אתכם. מחר יש מישהי שעובדת איתכם והיא באה ומספרת לכם שבזכות ההרצאה שעשיתם או משהו ששיתפתם בישיבת קבוצה היא הצליחה לעשות משהו יותר מהר. אני יכולה גם להגיד לכם שבתוך הסקר ששלחתי בערך חצי מהאנשים דיברו על זה שהם מרגישים שהם בתוך תהליך שהן מרגישות שהן לא מאוד אוהבות את אור הזרקורים אבל הן לאט לאט מצליחות יותר ויותר, ואני מאוד מחזקת אתכן בזה. את היכולת להתאמץ ולקחת את הבמה וכן לעשות את זה.
כתבתי שאני מתלבטת אם זה עניין של מגדר אבל אני חייבת להגיד לכם, הקהילה שלנו, כמו שאמרנו קודם, זה קהילה נשית. אני פוגשת את הקושי הזה לדבר יותר אצל נשים. את חוסר הנוחות עם זה שהקול שלי אולי רועד, ואני באמת חושבת שהעניין של להשמיע את קול שלי, לתפוס את הבמה, גם אם משתיקים אותנו, וחלק כתבו לי על זה שהן לא מרגישות שהן מצליחות להשמיע את עצמן בתוך הארגון, דווקא שם. דווקא להתאמץ. דווקא בארגונים האלה, להתעקש, להרים יד, להתעקש לדבר, להתעקש להשמיע את הקול שלנו כדי שנוכל להצליח להשפיע, שנוכל לשנות.
אנחנו בעידן שבו מדברים עלhuman centered organizations , על ארגונים שממוקדים בעובדים. אני חושבת שככל שאנחנו נאמין שלכל אחד מאיתנו כל אחת מאיתנו יש משהו מיוחד להביא לעולם, ושאיך שאנחנו נציג ישפיע, אנחנו נוכל גם להבליט יותר את הקולות של העובדים שלנו. כי איך נוכל להצליח להדגיש את הייחודיות שלהם אם אנחנו לא מצליחים להדגיש את הייחודיות של עצמנו, לא מצליחות...
אני מציעה לכל אחת מאיתנו ואני מזמינה כל אחת מכן לעשות את זה לזהות איזה דברים משמעותיים שעשיתן בזמן האחרון, זה כאלה שלדעתכם יש לאחרים מה להנות מהם. יש דברים שאתם גאות בהם, שאתם מרגישות שהתאמצתן מאוד והייתה הצלחה, היה שינוי, היו תוצאות לדברים שעשיתם. תחפשו באיזה פורום אתם יכולים להעביר את זה הלאה.
זה יכול להיות בלינקדאין ופייסבוק, זה יכול להיות, למשל, לבוא להתארח אצלי בפודקאסט. אם תקשיבו, תסתכלו אחורה תראו שיש הרבה מנהלות גיוס מנהלי גיוס שהתארחו אצלי בפודקאסט. אני מזמינה אתכם: אם יש משהו שהיה מספיק מעניין שלדעתכם שווה להעביר הלאה תכתבו לי, תרימו אליי טלפון. נחשוב, אולי יהיה נכון שננצל את הבמה המשותפת שלי איתכם בפודקאסט, כדי להעביר את זה הלאה. רוב האנשים שמתארחים אצלי בפודקאסט, זה אנשים שאני פניתי אליהם ואני זיהיתי שיש להם מה להציג. אבל פה ושם יש כאלה שפונים אליי ואני מאוד שמחה לשוחח ולראות אם יש משהו שהוא בעל ערך ויכול לשרת גם אחרים ולתת לזה את הבמה. אני מבטיחה לתת לכם את הבמה אם מה שיש לכם להציג, אם הסיפור הצלחה שיש לכם הוא משהו משמעותי שיש לאחרים גם מה ללמוד ממנו.
אני רוצה להזמין אתכם לקחת איתי חלק בלהשפיע על הזירה של תעשיית הגיוס בישראל. טיפ קטן במקום הוויזואלי: הייתי צריכה לא מזמן לעזור לכמה מרצות להעביר תמונות לכנס ושיתפו אותי שאין להם תמונה טובה שנוח להם לשים. הטיפ הכי טוב שהיה לי לתת להם היה תעמדו כשיש קיר לבן מאחוריכן ותבקשו ממישהו, ממישהי שאתם מאוד מאוד אוהבות שמאוד אוהב אתכם שיצלם. שתצלם אפילו עם הטלפון. יש היום מצלמות מעולות בטלפון, מקרוב תמונה של הפנים, כשמי שאני מסתכלת עליו עליה זה מישהו שאני מאוד מאוד אוהבת זה משפיע על התמונה זה מייצר אנרגיה מאוד מאוד שמחה. כמובן שיש גם צלמים מקצועיים שאפשר ללכת להצטלם, אבל באמת לא חייבים. לפעמים הדבר הכי בסיסי, עם מישהו שאנחנו אוהבים שמצלם אותנו במקום עם תאורה מספיק טובה זה התחלה נהדרת, הרבה יותר מאשר להסתתר ולהתחבא או להעביר תמונות ככה מטושטשות או פחות אתם, שלא רואים אתכם.
אני מזמינה אתכם להיות כמה שיותר באנרגיה שמחה, באנרגיה זורמת גם בתמונות שלכם, גם בנוכחות שלכם על הבמה. תאמינו לי יש לכם המון המון מה ללמד ומה להעביר הלאה ואני מקווה שתצליחו בשנה הקרובה לתפוס יותר את המקום שלכם על הבמה. שיהיה שבוע טוב והמון המון הצלחה. ביי.
ליצור איתי קשר הכי קל בוואטסאפ: 054-2424707
