השבוע גיליתי שלא הצלחתי בתחרות של גיקטיים.
בתחרות הפודקסטים של גיקטיים לא הגעתי למקום ראשון או שני או שלישי בשתי הקטגוריות שעליתי בהן לגמר, אבל זה גרם לי לעצור ולנסות לחשוב על כישלונות, על אי הצלחות: אם שיתפתי כל כך הרבה את זה שאני בתחרות אז איך משתפים את זה שלא הצלחתי בתחרות והאם בכלל לשתף. אז פרק חדש בפודקאסט גיוס זה מקצוע, על כישלונות. (מוזיקה לפתיחה)
היו לי הרבה כישלונות בחיים או אולי יותר נכון להגיד דברים שרציתי להשיג ולא השגתי. כן. זאת הגדרה יותר מדויקת, אני לא אוהבת לר...
השבוע גיליתי שלא הצלחתי בתחרות של גיקטיים.
בתחרות הפודקסטים של גיקטיים לא הגעתי למקום ראשון או שני או שלישי בשתי הקטגוריות שעליתי בהן לגמר, אבל זה גרם לי לעצור ולנסות לחשוב על כישלונות, על אי הצלחות: אם שיתפתי כל כך הרבה את זה שאני בתחרות אז איך משתפים את זה שלא הצלחתי בתחרות והאם בכלל לשתף. אז פרק חדש בפודקאסט גיוס זה מקצוע, על כישלונות. (מוזיקה לפתיחה)
היו לי הרבה כישלונות בחיים או אולי יותר נכון להגיד דברים שרציתי להשיג ולא השגתי. כן. זאת הגדרה יותר מדויקת, אני לא אוהבת לראות אותם ככישלונות כי כשאני מסתכלת לאחור הם תמיד תמיד קידמו אותי קדימה, לקחו אותי קדימה. אבל אני חייבת להגיד שברגע הכישלון או ברגע שקיבלתי הודעה (במקומות שזה היה הודעה מבחוץ), התחושה הייתה קשה.
לפעמים אני גם יודעת להגיד שדחיתי החלטה, כי ידעתי שתהיה כואבת, בגלל שזה הרגיש לי סוג של כישלון ואני רוצה להקליט היום את הפרק על כישלונות אפשר לקרוא לזה ברוח "failing forward" אם קראתם - הספר החשוב של ג'ון מקסוול, "להיכשל קדימה" והוא מדבר על כישלונות כמדרגות להצלחה, "stepping stones for success", וזה המיינדסט, או זאת הדרך שבה אני אוהבת להסתכל על הכישלונות שלי.
כמו שאמרתי בפתיחה הטריגר השבוע היה כשגיליתי שלא עליתי לאחד משלושת המקומות הראשונים בתחרות של גיקטיים בשתי הקטגוריות שהתחריתי בהן ושהגעתי בהן לגמר. כלומר הגעתי לעשירייה שזה גם היה כבוד כמו שאומרים באוסקר: it's an honor just to be nominated וכל זה, אבל אני מודה. התבאסתי. התחשק לי לנצח.
התחשק לי להגיד שאני פריצת השנה בפודקסט ל- 2022, ואולי גם עיוור אותי או הכניס אותי לאיזושהי אופוריה או אופטימיות יתרה זה שכל כך הרבה מכם כתבו לי שהצביעו ועודדו אותי. באמת היה קשה לי לדעת אם יש או אין סיכוי. לא הכרתי מספיק את התפוצה של שאר הפודקסטים שהתחריתי מולם, אבל חיכיתי להודעה וברגע שהיא יצאה הסתכלתי ו-ראיתי שלא עליתי, "לא ניצחתי" נקרא לזה.
אז אוקיי. עצרתי, נשמתי עמוק, אני ממשיכה הלאה. זה היה נחמד אם הייתי זוכה אבל תכלס מי שצריך לעקוב אחרי כנראה עוקב, קהילה יותר מצומצמת קהילת הגיוס, ואם זכיתי או לא זכיתי החלטתי שזה פחות משנה לי כרגע. אבל כן הכישלון הזה עורר בי את הרצון לעשות משהו כדי שיותר אנשים יכירו את הפודקסט. הקמתי קבוצת וואטסאפ חדשה ממש בימים האחרונים כדי שאני אוכל דרכה לעדכן על דברים שהעליתי בפודקסט וכדי שיוכלו לכתוב לי תגובות, שיוכל להיווצר שיח סביב הפודקסט ולא רק נקרא לזה "שידור" שלי לקהילה.
במובן הזה אז הכישלון הזה בעצם מבחינתי הוא מדרגה להצלחה משהו שהניע אותי להפוך את הפודקסט לעוד יותר מדויק עוד יותר טוב עוד יותר בעל ערך לקהילה שלי קהילת הגיוס.
יש עוד כישלונות שאני זוכרת, זוכרת ממש חזק. ניסיתי לחשוב על מה הכישלון הראשון שלי ואני חושבת שזה הדבר הראשון שיושב לי על החוויה הזאת של כישלון: בגיל ממש ממש צעיר לא יודעת 7 / 6 / 8 משהו סביב הגילאים האלה, ההורים שלי לקחו אותי לעשות מבחן איי קיו. אני זוכרת שהמראיינת במבחן שאלה אותי מה זה תריסר ולא ידעתי. עניתי לה שזה משהו שהוא הרבה. אני זוכרת שנכנסתי לאוטו אחרי המבחן שאלו אותי איך היה ואמרתי. ההורים שלי היו שם או אולי אמא שלי רק ואח שלי הצעיר, שצעיר ממני בשנתיים וחצי. אז אם אני הייתי נגיד בת 8 הוא היה בן 5.5 או 5, משהו כזה ושיתפתי שהייתה שאלה שלא ידעתי ואני זוכרת אותו אומר לי "תריסר? זה 12 איך לא ידעת?"
התחושה הזאת של הכישלון, שאחי הצעיר הצ'ופצ'יק שעוד לא התחיל בית ספר ידע משהו שאני לא ידעתי הייתה כל כך צורבת. אני לא הייתה עד הסוף להגיד איך זה השפיע עליי אבל עובדה שאני זוכרת את השיחה הזאת ממש כאילו הייתה אתמול, אני זוכרת את האוטו שלנו ואיפה אני ישבתי ואיפה הוא ישב ואני מאמינה שזה כנראה היה אחד הדברים שדחף אותי להיות סוג של "תולעת ספרים" בגיל מאוד צעיר. תמיד תמיד תמיד היה לי דחף לקרוא וללמוד ולהבין יותר ולאגור אצלי בראש כמה שיותר מידע.
עוד כמה כישלונות שמהדהדים בי עד היום: לא התקבלתי לתואר השני שרציתי. בסוף תואר ראשון בפסיכולוגיה התחלתי להתנדב במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי את המקום שלי רציתי ללמוד תואר שני שיעזור לי לעבוד עם נפגעות. נרשמתי לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית ועוד אחד אני לא ממש זוכרת איזה תואר ספציפי זה היה רק זוכרת שזה לא היה פסיכולוגיה קלינית. הלכתי התראיינתי נתתי באמת את כל כולי אני זוכרת ששיתפתי חוויות אישיות ולא התקבלתי לא לזה ולא לזה. ואז במקום זה הלכתי לעשות את התואר הכי קצר שכאילו היה הכי רלוונטי לעולם הזה של נפגעות תקיפה מינית. עשיתי תואר בקרימינולוגיה. כל העבודות שלי בתואר התעסקו בעולם של ויקטימולוגיה עולם של נפגעות תקיפה מינית, זה תואר שממש ממש לא נהניתי ממנו אבל סיימתי אותו ויש לי תואר MA. זה בזמנו עזר לי להתקבל לאינטל ומשם כמו שאומרים the rest is history
זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מבחינתי, זה שלא התקבלתי לתואר שני, זה שלא הלכתי למסלול טיפולי של כמה שנים ופרקטיקום וכל המסלול הזה אלא הגעתי למסלול הייעוצי בתוך הארגון בעולם של משאבי אנוש (שלא הכרתי לחלוטין קודם). המקפצה הזאת שאינטל הייתה בשבילי לחיים אחר כך כעצמאית באמת זה פרייסלס, זה מסלול שלא יכולתי לבחור לעצמי טוב יותר ממנו.
אני לא מתאימה להיות מטפלת, לעבוד באחד על אחד. המסלול שהלכתי אליו הוא הרבה הרבה יותר נכון בשבילי. כמובן שלא יכולתי לדעת את זה אז, אבל זה כישלון שזרק אותי למסלול הרבה יותר נכון עבורי ואני מברכת עליו באמת כל יום. מי שהיה בסדנאות שלי בטוח שמע אותי משתפת את זה שלא התקבלתי לתואר שני, כי באמת זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בהיסטוריה.
אני יכולה לשתף שגם בשנתיים האחרונות שלי באינטל הרגשתי סוג של כישלון, בשלב מסוים בהערכת עובדים דורגתי כ Slower , באינטל היו שני דירוגים הקצב ורמת התרומה. אז רמת התרומה בדרך כלל דורגתי כבסדר, אבל מבחינת הקצב באיזשהו שלב דורגתי כאיטית יותר מאחרים בדרגה שלי. אני יכולה להגיד שהמשימות שקיבלתי הרגשתי שלא מתאימות לי, הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי בארגון. ניסיתי למשוך שם משהו כמו שנתיים כשהרגשתי פחות טוב, ובאיזשהו שלב הבנתי שזה לא זה ובמהלך חופשת הלידה של הילד השלישי שלי החלטתי לקום ולעזוב.
שוב אני חייבת להגיד מבחינתי זה הדבר הכי טוב שקרה לי כי זה הוביל אותי לחיים כעצמאית כיזמית, הקמתי את HRD התחלתי לייעץ לארגונים, בהתחלה באופן כללי על משאבי אנוש. אחר כך לייעץ לגיוס, גם המיקוד בייעוץ לגיוס היה אחרי הרגשה של כישלון בעסק, שהעסק היה תקוע והתחלתי לחפש מי יעזור לי מי יעזור לנו בזמנו לבנות את השיווק, לבנות את העסק יותר טוב מבחינה עסקית. הזמינו אותי לכנס עם גוף של ליווי עסקי שבאמת התלבטתי אם כן או לא ללכת, אבל בגלל שהרגשתי את החוויה הזאת של הכישלון זה דחף אותי כן ללכת ולשמוע ושוב זה עשה לי מהפכה בעסק לטובה, לנו, מהפכה בעסק לטובה וגם לי ברמה האישית בחיים ואני מאוד מאוד שמחה על זה.
לפעמים המקום הזה של הכישלון והעצירה, להגיד רגע מה שקורה לי פה הוא לא טוב הוא לא טוב בשבילי זה אחד הדברים הכי משמעותיים בשבילי בהחלטות שקיבלתי. קרו לי גם כישלונות אישיים ולא רק מקצועיים הם בעיקר קרו כשהיה לי קשה לקבל החלטה. החלטות אישיות שהרגשתי שיעידו עליי שנכשלתי אבל כשהצלחתי לשחרר את ההרגשה הזאת והצלחתי לקבל החלטה אפילו אם זה יעיד שנכשלתי זה תמיד קידם אותי.
אני בכוונה לא נכנסת לפרטים כי המקומות האישיים יותר לא נוגעים רק בי, אלא נוגעים בעוד אנשים, אבל אני כן יכולה להגיד שלהפסיק לפחד מזה שמישהו יגיד שנכשלתי או מהתחושה אצלי של כישלון, זה מה ששחרר אצלי איזשהו פקק. כל פעם ראיתי את זה חוזר שוב ושוב. בעזרת השם פעם הבאה שאני אהיה במעמד הזה אני אצליח לקבל החלטות יותר מהר, זאת בסופו של דבר זאת העבודה האישית שלי. אני יודעת שבמקומות שהתעקשתי עם עצמי שאני אצליח אני אנצח, אני אנצח. אפילו שהבנתי שזה לא הולך לכיוון כזה, זה היה המקומות שהיה לי קשה לשחרר אותם, ויש בחיים מקומות שאנחנו צריכים לעצור ועצם העצירה היא ההצלחה. לפעמים לקח לי יותר מדי זמן לראות את זה, אבל חייבת להגיד שאני לומדת.
כשהגעתי לכישלונות אישיים מבחינתי או לחוויה כזאת של כישלון זה בדרך כלל שלח אותי לחקור יותר את עצמי לפעמים בליווי פסיכולוג / פסיכולוגית לפעמים עם חברה / חברות טובות, אבל הברור הזה עם עצמי ועם מישהו שישב ושוחח איתי כדי לראות מה כרגע מעכב לי את ההחלטה ומה יאפשר לי לשחרר אותה לקבל אותה. מה המשמעות של ההחלטה הזאת עבורי, זה מה שתמיד הניע אותי וזה מה שחשוב לי לא לאבד. לא להשאיר את עצמי בבוץ, לא להשאיר את עצמי בבור כזה של תחושת כישלון אלא רגע לעצור רגע להבין אותה ללמוד את עצמי גם כשהתובנות לפעמים היו מאוד מאוד כואבות. חייבת להגיד חטפתי לא מעט "בעיטות" מעצמי בדרך ו"בעיטות" - נקרא לזה "וירטואליות" או חוויה של מפלה של בוץ על הפרצוף לפעמים מאוד מאוד כואב ועדיין עצם קבלת ההחלטה אפשרה לי לזוז קדימה.
אז למה הקלטתי את הפרק הזה על כישלונות כמו שאמרתי בהתחלה אולי הכישלון הזה בתחרות הפודקסטים גרם לי רגע לעצור ולחשוב על כישלונות. כנראה זה היה הטריגר בשבילי השבוע וככל שחשבתי עליהם הבנתי כמה הם מניעים אותי קדימה וכמה דווקא בעזרתם אני מצליחה לדייק את עצמי ולהבין מה נכון לי.
אז אני מאחלת גם לך וגם לעצמי שב 2023 יהיו לנו כישלונות שלא יבאסו אותנו יותר מדי אבל שנצליח מהם לעצור להסתכל על עצמנו ולשרטט מסלול נכון יותר ומדויק יותר להצלחה שלנו בשנה הקרובה ובכלל. שיהיה לכם המשך שבוע מעולה והמון המון הצלחה.
אני נורא אשמח הפעם יותר מתמיד לשמוע אם זה התחבר לכם פתחנו קבוצה חדשה של וואטסאפ לשיחה על הפודקאסט:
https://chat.whatsapp.com/BeaAJBAvS4uH8jE3f5f55l
אפשר גם לכתוב לי תמיד באופן אישי אני אצרף בפרק הזה בפודקאסט גם את הקישור לקבוצה החדשה בוואטסאפ וכמו תמיד ההזמנה להיות איתי בקשר גם באופן אישי לספר לי אם זה התחבר ואיך זה התחבר באמת פרק קצת יותר אישי ועדיין כולנו ככה מהמקומות הכי אישיים נמצאים פה ביום יום גם בעולם הגיוס
אז אני מאחלת לכם שבוע מעולה והרבה הרבה הרבה הצלחות וגם קצת כישלונות בדרך ביי.
